בשנים האחרונות אנחנו עדים לתנודות ציבוריות חדות בדעת הקהל בין הנטייה לקפיטליזם לנטייה לסוציאליזם. כשבודקים מהי עמדתה של היהדות בשאלה, מוצאים מסקנות מעניינות. היהדות מקבלת את העובדה שבני האדם הם יצורים תזזיתיים בנושאים כלכליים, ושהמתח העמוק בין הדחף הקפיטליסטי לסוציאליסטי לא ניתן להכרעה מוחלטת. היהדות מיטלטלת בין קפיטליזם חד ואף קיצוני של שוק חופשי וקידוש הבעלות הפרטית, לבין סוציאליזם מוקצן, והיא עושה זאת דווקא על ציר הזמן. המקרא בונה מחזור כלכלי בן שבע שנים, שבו במשך שש שנים מתנהל השוק בצורה חופשית וקפיטליסטית למדי (בתוספת כללים של צדקה) - ואז מגיעה שנת השמיטה, שבה משדדים את כל המערכות. בשמיטה, בראש ובראשונה, נחים מהמירוץ. בשמיטה כל הרווחים הם של כולם, אבל זה לא שינוי עמדה כלכלית אלא שינוי פסיכולוגי. מדי שבע שנים מגיע השלב שבו הקפיטליזם משהה עצמו למשך שנה אחת ומפנה את מקומו בנדיבות בוטחת. דמיינו לכם שנה אחת שבה כל הרווחים של כל התעשייה והמשק מתחלקים בשווה בין כל האזרחים, ולאחר השנה האחת הזאת חוזרים שוב למירוץ בכוחות מחודשים, וחוזר חלילה. זאת אומרת שהתורה אינה בונה שיטה המורכבת משני היסודות, אלא נענית לחוסר היציבות הפנימית שלנו. כן, לפעמים מתחשק לנו לרוץ אחרי אקזיטים ולשאוף להיות יצחק תשובה, גם אם זה אומר להיות חלק מתחרות דורסנית, ולפעמים אין לנו עוד כוח ואנחנו רק רוצים שיאפשרו לנו לחיות בנחת. לענייננו האקטואלי, אי אפשר, כמובן, לאמץ את המודל היהודי הרדיקלי של שינוי מקפיטליזם לשנה של קומוניזם, אבל אפשר לאמץ מהתורה הלך רוח נינוח לגבי המחאות. טבעי שמדי פעם אנשים יבקשו שינוי. איש לא אשם במצב שאליו הגענו, ואף אחד לא פשע, בטח לא ביבי נתניהו, שעשה את הצעדים הנכונים ביותר בשביל המשק שלנו כדי שנהיה איפה שאנחנו נמצאים היום ולא איפה שנמצאת יוון. פשוט הגענו לזמן אחר. העם עייף מהמירוץ וזקוק למנוחה אמיתית. מעמד הביניים שלא התקומם עד עכשיו כי העדיף את הקפיטליזם, שלפחות נותן לו אפשרות לחלום להיות טייקון, רוצה לגמור את החודש בכבוד. כדי להרגיע אותו זקוקים לשינויים אמיתיים ומרחיקי לכת, גם אם זמניים. שמיטה סטייל. ויתור במיסוי על הדלק, שבירת מונופולים, חינוך מהגיל הרך ורפורמה בדיור. הממשלה לא צריכים לראות בזה כישלון. זה עניין של זמן. הצמיחה הקפיטליסטית עוד תשוב במלוא אונה. לא צריך לפחד ממעט סוציאליזם זמני, שנת שמיטה מודרנית.
