השפיות מנצחת

יום שלישי, 18 אוקטובר 2011, הוא יום מיוחד למדינת ישראל ולנו כעם. זהו היום שבו הוחזר גלעד שליט, חייל צעיר בצה"ל, שנחטף משטחה הטריטוריאלי של מדינת ישראל לפני חמש שנים וארבעה חודשים.

עיני העולם כולו נישאות אלינו בהשתאות ובחוסר אמון: איך מדינה, הסובלת קשות מארגוני טרור איסלאמי קיצוני, מקיימת איתם משא ומתן לשחרור חייל חטוף ומסכימה לשחרר בעבורו אלף מגרועי המרצחים. גם במדינת ישראל יש כאלה שמרימים גבה ואף מתנגדים לעיסקה. אבל מדינת ישראל למודת המלחמות, שבהן ספגה אבידות כבדות, הציבה לעצמה ערכים גבוהים לקידוש החיים. מדינה שנולדה מתוך מלחמת קיום שנכפתה עליה וממשיכה להתקיים תחת איומי מלחמות ושבניה ממשיכים להתגייס מתוך חובה למדינתם - לקחה על עצמה התחייבות שתעשה הכל למען כל חייל וחייל. לא משאירים פצוע בשטח.

ומתוך ההוויה היהודית ששמרה על בני ישראל אלפי שנים - כל ישראל ערבים זה לזה. אם נאבד ערכים אלה, לא תהיה תקומה לישראל. לכן גם במחיר כל כך כואב, ועם סכנות עתידיות, לקחה על עצמה הממשלה את האחריות לביצוע המשא ומתן. סכנות תמיד היו ותמיד יהיו. גם לעלות על הכביש זו סכנה. יהיה על צה"ל לדעת להתמודד, אבל אנחנו נוכל שוב לשלוח את ילדינו לשרת בביטחון של "תדע כל אם שמפקידה היא את ילדיה בידי המפקדים הראויים".

מי יודע? אולי דווקא עיסקה זו תוליד תחילתה של תקופת הידברות בינינו ובין הפלשתינים? אם ראיתם את תגובות ההמונים בעזה - ראיתם שלא היתה שם אותה התלהבות משולהבת לשמע נאומיהם של מנהיגי חמאס. נשמעו הרבה קולות משם שהביעו קנאה בהתייחסותם של הישראלים לחייל המשוחרר. מי יודע? אולי עוד נזכה לראות שהשפיות מנצחת.