עונת החתונות נמצאת בשיאה, מה שמביא לשיא גם בכמות הקיטורים על החתונות. "כבר הייתי בשלוש חתונות החודש" או "מה פתאום כולם מתחתנים עכשיו-" הם משפטים שנשמעים בתדירות גבוהה לאחרונה בשיחות ליד מכונת הקפה במשרד. החתונות כאן, ואי אפשר לברוח מהן. ברגע שכולם ישלימו עם העובדה הזאת, ככה יהיה יותר טוב לכולנו. הבעיה היא שזוגות ומשפחות המעורבים בהכנות לחתונה נכנסים למערבולת חסרת רחמים של טעימות, חישובים, בחירת צבעים, ימים ומועדים, מוזמנים, סוגי אלכוהול, צלמים, בר אקטיבי, ישיבה אלטרנטיבית ורב פסיבי. לכל מי שטרם התחתן זה נראה כמו טירוף ושטות אחת גדולה. את מי זה מעניין? מי זוכר את הפרגיות על מצע עלי רוקט וצ'ימיצ'ורי, ולמי אכפת אם על השולחנות הונחו סחלבים, ורדים או פטריות כמהין מקושטות ברוזמרין? העיקר לראות את המשפחה והחברים, לשתות כמה צ'ייסרים ולרקוד עד 12:30 בלילה. האמת היא שלא קשה לספק את אורחי החתונה ולכן נשאלת השאלה: איך הגענו למצב שבו רוב האורחים לא בדיוק מתעניינים בצבע מפות השולחן ובעלות שמלת הכלה, ובכל זאת המארחים לא מרפים לרגע מהניסיון לרצות להרשים את כולם- אפשר לראות בחתונה ישראלית חילונית כל מה שיפה ומכוער בישראליות המודרנית. אין ספק שרק בחתונה ישראלית תמצאו שילובים מקסימים: צעירים בני 20 רוקדים לצלילי להקת אבבא יחד עם סבתות בנות 65, בעוד חברים של ההורים מהעבודה מנשנשים תמרים מגולגלים בקרפצ'יו או, לחלופין, די.ג'יי שמנגן טראנס והחברים של החתן רוקדים איתו במעגל כאילו זה עתה זכו בליגת האלופות. עם ישראל חי, ללא ספק! לעומת זאת, תופעת הצ'קים פחות מלבבת. זו תופעה שנלווים לה חישובים כלכליים שמשתתפי החתונה נשאבים לתוכם גם בלי לרצות זאת. מצד אחד אנשים לא מרגישים בנוח עם הקטע הכלכלי, אבל מצד שני לא נעים לא להביא צ'ק לחתונה. סוג של מלכוד 22. מה שבטוח הוא שתופעת הצ'קים היא השמן שמניע את גלגלי תעשיית החתונות. לא מזמן פגשתי בחתונה חבר מלומד ושאלתי אותו אם הוא מכיר מחקר אקדמי על חתונה ישראלית חילונית. מבעד לאדי האלכוהול ולעשן הסיגריות שמעתי הסברים על אינטראקציות בין ריטואלים לרפרטוארים, וגם על ייצוגים של זהויות. בקיצור, לא הבנתי כלום. "אבל תכלס", הקשיתי, "למה כולנו מביאים צ'קים ואיך זה שבסוף כל חתונה מנגנים טראנס-" למשמע השאלה כיחכח ידידי המלומד בגרונו, ופרץ בצחוק. כנראה יש דברים שגם באקדמיה לא הצליחו לפענח. דבר אחד אני כן יודע, וזה שטקסים כמו לוויות וחתונות הם מפתח להבנת חברות ותרבויות. אם יש משהו שהחתונות לימדו אותי על החברה שלנו זה היעדרה של מסורת ישראלית-חילונית. אצל האמריקנים טקס החתונה תמיד מתחיל באותה נעימה מוסיקלית (here comes the bride) ואילו אצלנו כל זוג בוחר שיר משלו לכניסה לחופה, ורצוי שזה יהיה משהו שטרם נשמע. בנוסף, לאחרונה אנחנו עדים ליותר ויותר שינויים במבנה טקס החופה והברכות: משתתפים שונים, מצגות, רבניות וכיוצא בזה. ישראלים יעשו הכל כדי להיות יותר "מקוריים וייחודיים". דווקא החלק היחיד בחתונה הישראלית שמתבסס על מסורת של אלפי שנים, הפרק הדתי, נדחק והופך לחלק שולי ממכלול החתונה. בסיכומו של דבר, אם החתונה הישראלית משקפת את יחסנו לדת ולמסורת, כמו גם את הרומן שאנו מנהלים עם כסף ותרבות הצריכה, אפשר לומר שזה לא נראה הכי טוב. אבל במבט קליל יותר וביקורתי פחות ניתן לראות את החתונות שלנו גם כמשקפות את הדינמיות של חברה הישראלית. חתונה ב-2009 אינה דומה לחתונה ב-1999. ואיך ייראו החתונות שלנו בעוד 30 שנה? קשה לומר. לפחות לגבי המוסיקה יש לי תחושה שהטראנס לא ייעלם, הוא פשוט יוקדם לשלב שמגיע מיד אחרי האוכל בשביל שכל בני ה-60 פלוס יוכלו לתת קצת בראש עוד לפני 11 בלילה.
