הקואליציות החדשות במרחב הבינ"ל

"נדהמתי לשמוע על מתקפת הטרור בארצך שגבתה קורבנות רבים. בשםממשלת סיןואזרחיה, אני רוצה להביע את תנחומיי". זה אינו חלק ממכתב ששלח נשיא סין לראש ממשלת ישראל לאחר הטבח שביצע חמאס ב־7 באוקטובר, אלא מכתב ששלח לנשיא איראן יום לאחרהפיצוצים באזור הקבר של רב־המרצחים סולימאני. למען האמת, לא רק שנשיא סין לא השתמש במילים כה עוצמתיות כדי לתאר את הטבח - הוא כלל לא טרח לשלוח מכתב למנהיגי מדינת ישראל.

לא מדובר במקרה או בטעות. אף שבמכתבו לנשיא איראן ובהזדמנויות נוספות שי הדגיש שסין "מתנגדת לכל צורות הטרור ומגנה בחריפות מתקפות טרור" - יחסה לטרור גמיש ומושפע בעיקר מהאינטרסים שלה, ופחות מהעובדות. את עצמה היא משכנעת שהיא "אובייקטיבית" ומאוזנת, אך בפועל היא משווה בין ארגון טרור שפלש לבתים של חפים מפשע, רצח, אנס וחטף אותם, לבין המדינה שמנסה להגן עליהם ועל שאר אזרחיה.

מה שסין מגדירה "איזון" ו"אובייקטיביות" נחשב כזה בעיני מעטים מאוד. בתחילה התעלמה לחלוטין ממתקפת חמאס, ולמחרת הגיבה לשאלה במסיבת עיתונאים על עמדתה בעימות הנוכחי, ש"גובה קורבנות רבים משני הצדדים", שסין "מודאגת", ש"כל הצדדים צריכים לנהוג באיפוק", וש"אי אפשר להמשיך באי־ההתקדמות בתהליך השלום".

כאמור, סין מגדירה את המושג "טרור" לפי האינטרסים שלה, והסיפא של התשובה לשאלה ממחישה זאת. אלפי הנרצחים, הפצועים והחטופים הם לא יותר מכלים במשחק השחמט הסיני־אמריקני, שבו צד אחד לא מפספס הזדמנות להאשים את הצד האחר באחריות למצב, במקרה הזה דרך תהליך השלום התקוע, שמתבצע בתיווך אמריקני.

לצד ההצהרות הרשמיות של סין, גם התגובות ברשת החברתית הסינית Weibo, החלופה המצונזרת לפייסבוק, הן לא מעודדות. שם כותבים המשתמשים "הלוואי שהחיילים שלכם (פלשתינים) יהרסו את מדינת הטרור ישראל ויביאו שקט למזרח התיכון", ו"אני מקווה שארה"ב תדעך ושישראל תמות!". לעיתים הפוסטים ממש אנטישמיים: תחת הכותרת "משפחה יהודית" פורסמה תמונה של סבון.

לטקסטים כאלה קורא ישראלי לא מצפה מסינים, אלא מקהלים עוינים במזרח התיכון. עצם פרסומם ברשתות מצונזרות ומבוקרות היטב מבהיר שהמשטר הסיני רואה אותם בעין יפה. תגובות המשטר עד כה מתאימות יותר לממשלים עוינים, ופחות לשותפה כלכלית גדולה של ישראל המתיימרת להיות ידידתה.

אחרי המלחמה, ישראל תידרש לשקול מחדש מי בעלות בריתנו ומי לא; מי רואות את טובת ישראל, גם אם לא רק אותה, לנגד עיניהן, מי אדישות אליה ומי נגדה. הבחירה הזו אינה תיאורטית: לפני כמה ימים דווח שכלי נשק שמקורם בסין נמצאו ברצועת עזה. איני חושבת שסין שלחה נשק ישירות לחמאס, או לאחד מהארגונים האחרים ברצועה, אך ההנחה הסבירה היא שהנשק הגיע לעזה דרך אחת מבעלות בריתה של סין, כמו איראן.

מה שסין מגדירה "איזון" ו"אובייקטיביות" נחשב כזה בעיני מעטים מאוד. בתחילה התעלמה לחלוטין ממתקפת חמאס, ולמחרת הגיבה לשאלה במסיבת עיתונאים על עמדתה בעימות הנוכחי, ש"גובה קורבנות רבים משני הצדדים"

כך היה גם בעבר, כשחימושים או מדגמים סיניים שימשו את חיזבאללה ופגעו בישראל במלחמת לבנון השנייה. בעוד ארה"ב, משיקולי ביטחון בינלאומי ועוד, הקימה ומובילה כוח משימה רב־לאומי להתמודדות עם האיום החות'י - סין, מסיבותיה, בחרה לא לקחת בו חלק, וספינותיה אף התעלמו מאותות מצוקה של ספינות שהותקפו.

אין פירוש הדבר שיש לנתק את הקשרים עם סין, המועילים לישראל רבות, אך אי אפשר להתנהג כאילו לא קרה דבר. צעד ראשון נכון היה הודעת שגרירות ישראל בבייג'ינג, שהגדירה את תגובת סין למתקפת הטרור "מטרידה" והצביעה על המוסר הכפול של סין בנוגע לטרור. מעתה, כבדהו וחשדהו. נסחר, אך לא נסמוך בעיניים עצומות. המלחמה בעזה הוכיחה שוב שהעולם מתחלק למחנות: מחנה סין־רוסיה־איראן־צפון קוריאה, ומחנה ארה"ב־המערב־הדמוקרטיות באסיה. ישראל נמצאת במחנה השני, שבו אמות המוסר גבוהות.