לשנות את כללי המשחק

החטיפה והרצח האכזרי של תומר חזן ז"ל הם נורת אזהרה. בשנה החולפת היו עשרות ניסיונות חטיפה של חיילים ואזרחים, אשר במקצועיות ובמזל סוכלו על ידי גורמי הביטחון. לפעמים בדקה התשעים ממש.

יש רק דרך אחת בטוחה להכנעת ישראל על כל עוצמתה, והיא חטיפת אזרח או חייל. כל הטייסות, האוגדות והחטיבות לא יעזרו לנו ברגע שילד נוסף של כולנו יישב לו במרתפי ארגון טרור. ברגע כזה יקומו להם משרדי יחסי ציבור, עמותות ואינספור גנרלים אשר יבהירו לנו כי כוחה של ישראל בשחרור חטופיה, וכי זה ההבדל בינינו לבין אויבינו. ברגע האמת מנהיגינו, המטיפים לאורך שנים שלא לנהל מו"מ עם חוטפים, יעשו את שיקוליהם הפוליטיים וישחררו אלפי מרצחים שדם נוטף מידיהם.

מתי נבין שמעשינו נלמדים על ידי אויבינו ושהם מסיקים את הנדרש? גם אלה שהירהרו בצורך בהידברות, מבינים שיש רק דרך בטוחה אחת להביא את ישראל לכניעה. בצוק העיתים, ועל מנת שאחרים יחליטו עבורם, הפוליטיקאים שלנו מינו לעצמם ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס שמגר, שהמליצה לא לנהל מו"מ עם חוטפים, יהי אשר יהי. אבל כדרך כל הוועדות, גם המלצותיה החשובות היו כלא היו.

כך נוצר המצב שבו עובד מסעדה מחליט לשחרר את אחיו מבית הסוהר ויוצא למבצע פרטי, הכולל רצח ותוכנית לניהול מו"מ על שחרור אסירים. איך נסביר לאמא של תומר ז"ל ששחרור חטופינו בתמורה לאלפי מרצחים רק מחזק אותנו? יגידו לנו שגם לפני העיסקה הקודמת היו חטיפות, ישאלו אותנו מה היינו עושים לו זה היה הבן שלנו ועוד טיעונים שונים. שוכחים שמדינה לא יכולה ולא צריכה להחליט כמו הורה, אלא כמו מדינה.

ההיגיון הוא פשוט ואכזרי. כאשר אתה מלמד את אויבך לאורך שנים כיצד להתמודד איתך, הוא מנסה לנצל את נקודות התורפה שלך. הדרך היחידה היא לשנות את כללי המשחק על ידי יצירת תמריץ נגד חטיפות ובעד פתרונות אחרים.

השנה הצליחו כוחות הביטחון להציל כמעט 40 חיילים ואזרחים מחטיפה. לדאבון הלב, הם לא הצליחו להציל את תומר חזן ז"ל, ואין שום טיעון שיצדיק את מדינת ישראל בנושא חטופים לפני הוריו. עד מתי?