"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הכוח של ארץ ישראל

,עודכן

באנו לארץ ישראל, שתלנו, בנינו, הקמנו.

נלחמנו, כי לא רצו אותנו כאן.

ידענו שאם לא נילחם, נישמד. ככה פשוט. 3 שנים אחרי השואה האיומה, רצח העם היהודי לעיניו העצומות של העולם כולו, ידענו שאם אנחנו לא נגן על עצמינו, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו.

והמשכנו להילחם. אחרי מלחמת העצמאות, מלחמת השחרור, היו פיגועים. פדאיון חצו כל "קו הפסקת אש" ורצחו ביהודים. מדינות ערב מסביב המשיכו לתקוף.

ונלחמנו.

וניצחנו.

והתיישבנו.

התיישבנו בתל אביב, במקומות שהיו פעם בתים של ערבים שניסו לחסלנו, כי ניצחנו ועכשיו זה שלנו.

התיישבנו בצפת כי תמיד היינו שם.

התיישבנו בעין גב ושמרנו על הכנרת ממזרח.

ושוב נלחמנו, כי האויב מבחוץ לא נח לרגע.

וניצחנו.

ואמרנו שאם חזרנו לארץ חמדת אבות, לעיר האבות, אז גם שם נשב, ונשמור על העיר הזאת כדי שילדינו ונכדנו יידעו מאין באנו.

והתיישבנו בבקעת הירדן כדי להבטיח שהאויב לא יחצה שוב את הנהר הזה.

והתיישבנו בגולן והרי יהודה והשומרון כדי להיות העיניים של המדינה, כדי שאחרים לא יוכלו להציב שם יורה צלפים, מכוון על תל אביב, הכנרת או נתב"ג.

הקמנו בתים, עסקים, בתי ספר, בתי תרבות. הובלנו את העולם בירקות אורגניות וירק ללא תולעים.

עשינו את הכול כפי שמדינה חפצת-חיים תעשה. דרשנו הגנה מכל אויב ומתנכל.

ולמרות שאנשי אמונה וחזון התיישבו גם במשרד החינוך, לא הצלחנו לחנך לערכי המקומות הללו.

לא חינכנו לחשיבות של אותן חבלי ארץ. זנחנו את חשיבותם המוסרית של כל מקום ומקום.

חברון, על שם שעושה כל ישראל חברים. האם ילדינו יודעים שזה תפקיד העיר חברון?

הר גריזים והר עיבל. האם חזרנו לשם לקיים שוב את טקס הברכות והקללות? האם ילדינו יודעים שיש רק חטא אחד בתורה שהופך את החוטא עצמו ל"תועבה", והוא שמירת משקולות מטעות, גם אם אינו משתמש בהם כלל?

הר הבית. האם ילדינו יודעים שבבית המקדש היתה פינת האבידות והמציאות של העם? האם ילדינו מבינים שיש רק מצווה אחת שעליו ציווי "לא תוכל להתעלם," וזה לא צניעות ולא שבת ולא מניעת תפילת נשים עם ספר תורה. אסור לנו להתעלם מחפץ שאדם אחר איבד. עלינו לעשות מה שאפשר, תוך הגדרות מאד מוגדרות, כדי להשיבו לבעליו.

בית חורון. האם ילדינו למדו שבטיול ובכל מקום אחר, המוסר היהודי מגדיר למי יש "זכות קדימה"?

בית אל. יש מצווה אחת שמותר לנצל אותו לטובתנו . לא כדי לקבל טובות הנאה אנושיות, אלא לצפות מאלוקים שהוא לא ייתן לנו להיות נזקקים. אם ניתן מעשר, שוב, על פי אמות המידה שחכמינו ז"ל לימדונו, הקב"ה הבטיח לנו שלא נהפוך מנותנים למקבלים.

הר שניר, החרמון. מקום ההבטחה של ה' לאברהם אבינו שנהיה לעם גדול. האם נהייה ככוכבי השמיים לרוב, או כחול אשר על שפת הים? תלוי בנו – האם אנחנו מאירים לעולם על ידי משפט אמת וחסד, או שאנחנו דורכים אחד על השני?

והדבר נכון לכל חלקי ארץ ישראל.

ים המלח מלמד אותנו שאין חיים בלי נתינה.

טיול רציני לבאר שבע צריך להגיש את החשיבות בשיח כן ופתוח בין שותפים, (בעיקר הורים אבל לא רק), וכן ללמד אותנו מהטעות של יצחק ורבקה בהושבת ילדים כה שונים על ספסל לימודים אחד. אולי ביקור במקום צריך להיכלל בכל קורס זוגיות או הורות.

בנמל יפו, ראוי שניזכר בעובדה שאי אפשר לברוח מן האמת הפנימית שלנו.

ארץ ישראל אינה ארץ ככל הארצות. לא חזרנו לכאן רק כדי להתגונן מפני ההיטלרים של כל דור. לא הקמנו מדינה רק כדי שיהיה מקום אחד עלי אדמות שבו יהודי יכול ללכת עם כיפה בלי לפחד מדקירת סכין. אנחנו כאן, במקום המסוים הזה, כי כל שעל וכל רגב בכוחם ללמד אותנו איך בורא העולם רוצה שנתנהג. ואם נפנים את זאת, ונדרוש שמירה על המקום הקדוש הזה שהוא ארץ ישראל כדי שבכל דריכת כף רגל נתקרב למידות הטובות, רק אז נבין כולנו ויבין כל העולם את הקשר שלנו עם הארץ הזאת.

חנה רוזנפלדר היא רעיה ואמא, מורה מתקנת, מנהלת טיפול לילדי חינוך מיוחד ופעילה חברתית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר