לפי סקר שפורסם בערוץ הכנסת, רק שלושה אחוזים מהציבור הישראלי סבורים שאיראן היא הנושא החשוב בבחירות. זו טעות, כי יתכן שישראל תצטרך כבר בחודשים הקרובים להתמודד עם בעיית הגרעין האיראני.
נשיא רוסיה פוטין אמר בשבוע שעבר ששיחות ה"חמש פלוס אחת" עם איראן בנושא הגרעין מתקדמות, ונימות דומות נשמעו גם מפי שר החוץ האיראני זריף. גם הדו"ח של הסוכנות הבינלאומיות לאנרגיה גרעינית שלפיו איראן עומדת בהתחייבויותיה במסגרת הסכם הביניים מצביע על כך. אמנם המו"מ הרשמי בין הצדדים טרם התחדש, אך "השיחות לקראת שיחות" מעידות על מגמה של שני הצדדים להגיע להסכמות עד סוף יוני 2015, תאריך היעד החדש.
חיזוק משמעותי לתסריט האופטימי הזה ניתן לראות בנאומו האחרון של נשיא איראן רוחאני, שהודיע שהוא "נחוש להשיג הסכם עם המעצמות" – תוך שהוא מבטיח לעמו שבקרוב צפוי לו עתיד כלכלי מזהיר. בין היתר, רוחאני בתחזיתו הוורודה לביטול הסנקציות וחידוש הצמיחה הכלכלית, רצה להכין את דעת הקהל גם לוויתורים המסויימים שאיראן תיאלץ לעשות כדי להגיע להסכם. מה שברור הוא שרוחאני לא יכול היה לשאת את נאומו ללא אישורו של המנהיג העליון חמינאי, שכנראה הגיע למסקנה, חרף נאומיו והתבטאויותיו המתלהמים, שכדי להבטיח את המשך שלטון המהפכה האיסלמית יהיה עליו להביא לביטול הסנקציות שגורמות למצוקה כלכלית הולכת ומחמירה בקרב הציבור. יש להניח שרבים מהמגעים בין המעצמות, ובפרט של ארה"ב, לאיראן נעלמים מהעין (וכפי שמוכיח ההסכם עם קובה הממשל יודע גם לעסוק בדיפלומטיה חשאית), ואין לדעת על אלו הסכמות וויתורים מדובר, מצד זה או מהצד השני. כך או כך, לא ניראה שעמדת ישראל, כלומר הדרישה למנוע מאיראן עכשיו או בעתיד כל אפשרות להתקדם לקראת השגת נשק גרעיני, תבוא על סיפוקה.
נוסף על כך, יש יותר ויותר רמזים שהן וושינגטון והן טהראן חותרות לשיתוף פעולה הדוק יותר במלחמה נגד דאעש. מאמרים בכיוון זה מתפרסמות חדשות לבקרים בתקשורת האמריקנית, וגם הידיעות שאיראן ורוסיה מתכוננות למשוך ידיהן בהדרגה מהתמיכה בנשיא הסורי אסד מעידות על מגמה לקירוב עמדות עם וושינגטון. קשה, אפוא, להניח שכל המגמות וההתפתחויות האלה לא תשארנה עקבות כלשהם גם על המו"מ הגרעיני בין הצדדים. התקופה עד לתאריך היעד החדש תהיה, אם כן, קריטית – בין שיתברר שאין, למרות הכל, אפשרות להגיע להסכם, ובין שתיגבר הנכונות בוושינגטון ובבירות המערב האחרות, כל שכן ברוסיה ובסין, להסתפק בפחות, ואולי אפילו בהרבה פחות, מהסכם שסוגר הרמטית את המירוץ האיראני לפצצה.
בהקשר זה טענו לפני שבועות אחדים אריק אדלמן, תת-מזכיר ההגנה בממשל ג'ורג' וו. בוש, ריי טאקיי, יליד איראן, ועמית במועצה האמריקנית ליחסי-חוץ ויועץ בכיר לענייני איראן לשעבר במחלקת המדינה ומיודענו דניס רוס, שעסק בנושא האיראני ביותר מממשל אחד, במאמר משותף ב"וושינגטון פוסט" שגם אם יהיו ויתורים איראניים מסויימים, אין להניח שיחולו שינויים אמיתיים במגמותיה האידיאולוגיות והאסטרטגיות, כולל בתחום הגרעין. לדעתם, וושינגטון סברה בטעות שבחירתו של חסאן רוחאני לנשיאות מעידה על רוח חדשה של מתינות ופתיחות — בעוד שלמעשה רוחאני איננו אלא "אפרצ'יק", בירוקרט בכיר של המשטר. כדי להתמודד עם האיום האיראני המתמשך, כותבי המאמר קוראים לבדק-בית ביחסיו המעורערים של הממשל עם בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה במזרח התיכון, וכן לחיזוק קשריו עם ישראל - "שהתפיסה של חילוקי דעות עימה פוגעת בכושר ההרתעה של ארה"ב".
אכן כן, אך המגמות המסתמנות אינן מצביעות שזה הכיוון שוושינגטון מתכוונת ללכת אליו. ישראל, תחת הממשלה שתוקם בעוד כמה חודשים, תצטרך, אם כן, להיערך מדינית וביטחונית לכל התפתחות אפשרית, גם שלילית. הממשל בוודאי יתאמץ לשכנע את הקונגרס הספקן ואת ישראל – ואולי גם את עצמו, שהמטרות העיקריות כן הושגו, אך מה שתעמודנה בעוכריהם של מאמצים אלה הן הטעויות הרבות שעשה בעבר – כשעוד ב-2009, חרף אזהרותיה של ישראל ושל מומחים בינלאומיים ואמריקניים, הממונה על המודיעין הלאומי, דניס בלייר, אמר לקונגרס ש"איראן לא החליטה לייצר כמויות ודרגות אורניום המתאימות לייצור נשק גרעיני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
