אין להם מה להפסיד

קשה להיכנס לראשו של מחבל. ויש כאלו שיגידו בצדק, שהיגיון או ניסיון להסביר את הפעולה ממעיטה מהפשע המתועב וגורמת להזדהות אסורה עם מבצע הפיגוע.

אבל בכל זאת, מה גורם לצעיר פלשתיני לרכוש סכין, להסתנן לישראל ולדקור בלב תל אביב 20 אנשים תוך צעקות אללה הוא אכבאר?

התשובה הפשוטה והמפחידה היא שנראה שלאותם צעירים שביצעו את הפיגועים האחרונים בירושלים, בגוש עציון ובתל אביב אין מה להפסיד.

כשעל כף אחת, יש חיים של אבטלה ודיכאון מתמיד, ועל השנייה הבטחה להיות שאהיד או לחילופין חיים די נוחים בבתי הכלא בישראל עם אוכל, טלוויזיה ואפשרות ללימודים גבוהים, התוצאה נוטה לכיוון ברור. הצעירים משתכנעים מהר מאד לקום ולעשות מעשה טרור.

אבו חמזה מוחמד מתרוך היה שוהה בלתי חוקי. הוא לא קיבל היתר לעבוד בישראל, כנראה בגלל שהשתתף פעם בהפגנה או יידה אבנים לעבר חיילי צה"ל.

כמו אלפים אחרים, הוא חצה מדי בוקר את גדר הביטחון המחוררת כדי לעבוד באזור המרכז ואפילו הצליח להתחבב על כמה בעלי עסקים תל אביבים איתם עבד.

הצורך בשמירה על תבניות העבודה המוכרות, לפיהן כל מפגע מושפע מארגון טרור כזה או אחר, הוא זה שהביא אחרי הפיגוע את כוחות הביטחון לפשוט על ביתו של מבצע הדקירה ולעצור את אחיו ואת שכנו.

בחמאס בירכו את מבצע הדקירה אותה כינו "פעולת גבורה". אבל ההודעה והחיבוק הדביק של חמאס לא מלמדת דבר על פעילותו של מתרוך.

בחקירת השב"כ הוא מנה שלושה גורמים שגרמו לו לבצע את הפיגוע: מבצע צוק איתן, אירועי הר הבית וצפייה בתכנים אסלאמיים בו מבטיחים גן עדן לשאהיד.

מתרוך לא היחיד שהשעמום הוביל אותו לג'יהאד, את זה אפשר לשאול את המשפחות האירופאיות שבניהם ברחו לדאעש בסוריה.

קשה מאד להתמודד עם אידיאולוגיה מטורפת שמקדשת את המוות על החיים. וכשלצעירים הפלשתינים אין ערך לחיים, בישראל משלמים את המחיר.