העולם אינו נגדנו

הפגנות השנאה של אספסוף מוסת, לרוב של מהגרים מהעולם הערבי והמוסלמי, בכמה ערים במדינות המערב, כמו גם גילויים של אנטישמיות ושל שנאת יהודים וישראל בקמפוסים של אוניברסיטאות מובילות בארה"ב, לרוב של תלמידים ומרצים מתחומי דעת המצויים ממילא בשקיעה, לא מעט מכיוון ששכחו זה כבר מהו מדע ומהן אמת ויושרה מדעית - כל אלו יוצרים תחושה של סחף אנטי־ישראלי ואנטישמי שאין לעמוד בפניו. לכך מצטרפים גילויי איבה לישראל, שלהם היינו עדים בדיוני מועצת הביטחון ובעצרת הכללית של האו"ם.

אלו מביאים אותנו לחשוב שהעולם כולו נגדנו, ומחזירים אותנו לימים עברו, עת קואליציה בלתי קדושה - מפקין עד מוסקבה, ולצד שתי דיקטטורות דכאניות אלו גם שלל מדינות שבינן לבין דמוקרטיה, חופש ואמת אין ולא כלום - התייצבה נגד ישראל ותמכה בכל מעשה תוקפנות נגדה.

מאז חלפו כמה שנים, אבל מצער לראות איך שגרירי סין ורוסיה באו"ם - מדינות שהתייצבו לצד הרודן הסורי בעת שהשתמש בנשק כימי נגד בני עמו, ושידיהן שלהן מגואלות בדם באוקראינה ובסוריה - מגנים את ישראל ולא מסוגלים להוציא מפיהם מילה רעה על חמאס. ואצלנו עוד היו שטעו לראות בהם ידידים...

למזלנו, מקהלה זו של צביעות ודו־פרצופיות היא חסרת חשיבות והשפעה בזירה המזרח־תיכונית, ואף בזו הבינלאומית, ובניגוד לעבר - אפילו להזיק לנו אינה יכולה. ולעומת זאת, העולם הנאור, שבראשו ארה"ב, מתייצב באופן חסר תקדים לצידה של ישראל.

למען האמת, קשה לחשוב על מלחמה שניהלנו בעבר שבמהלכה נהנתה ישראל מתמיכה רבה כל כך וקיבלה גיבוי כה מוחלט ממרבית מדינות העולם הנאור, החל מוושינגטון, עבור בלונדון ובברלין וכלה בפריז.

גם דעת הקהל במדינות המערב - לא בהכרח צייצני הרשת, וגם לא קהילות המהגרים שזה מקרוב באו למערב, אלא הציבור הרחב במדינות אלו - תומכת ברובה הגדול בישראל ובזכותה להגן על עצמה בעקבות הטבח הנורא שביצעו מרצחי חמאס. הציבור במערב ומנהיגיו מבינים כי המלחמה בעזה אינה רק מלחמה בין ישראל לבין חמאס, אלא היא מלחמה בין טוב לרע, מלחמה בקיצוניות ובטרור האסלאמי, ואם אלו לא יעצרו בעזה - הם עלולים להגיע גם למערב.

דבר זה מבינים גם רוב שליטי ערב, הממשיכים להחזיק לנו אצבעות בתקווה כי נכריע את חמאס ונפטור אותם מהאיום של האסלאם הרדיקלי המרחף מעל לראשיהם, וכך גם מן הסכנה האיראנית.

מבחינת ארה"ב, מדובר בחלק ממאבק גלובלי שהשלכותיו יורגשו הרחק מעבר לגבולות המזרח התיכון. הרי כל הישג לחמאס ולחיזבאללה הקוראים תיגר על ישראל הוא הישג לאותן המדינות המבקשות לקרוא תיגר על ארה"ב ועל בעלות בריתה בכל רחבי העולם - אם בדרום־מזרח אסיה, שם מטילה סין את צילה המאיים על המדינות שסביב לה, ואם באירופה, שבה יצאה רוסיה למלחמה נגד אוקראינה. שתי אלו, ולצידן איראן, מחכות לסיומו של העימות בעזה כדי לגזור את הקופונים.

ההבנה במערב כי המלחמה בעזה היא למעשה מלחמתן של הדמוקרטיות המערביות, מביאה אותן, אפוא, לצדד בישראל להעניק לנו סיוע צבאי, מדיני וכלכלי, ובעיקר את חלון הזמנים הנדרש כדי להשלים את המשימה.

הציבור במערב ומנהיגיו מבינים כי המלחמה בעזה אינה רק מלחמה בין ישראל לבין חמאס, אלא היא מלחמה בין טוב לרע, מלחמה בקיצוניות ובטרור האסלאמי, ואם אלו לא יעצרו בעזה - הם עלולים להגיע גם למערב

התמיכה בישראל מצד ידידיה היא מחממת לב ואיתנה מתמיד. חבל שהיינו זקוקים לאסון 7 באוקטובר כדי לגלות מי הם ידידינו - ומי מעדיפים לעמוד מן הצד, לבקר, לגנות ובעצם לנסות להעניק לחמאס חבל הצלה.

ראוי לזכור זאת ליום שלאחר המלחמה - כשישראל תשוב ותתלבט בשאלה אם להכיר ברצח העם שביצעו העות'מאנים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אם להתייצב לצד אוקראינה במאבקה בפולש הרוסי, ואם לגנות את סין בשל הפרה שיטתית של זכויות אדם.