הצבא כפוף למדינה - לא להפך

דו"ח לוקר מחזיר אותנו למסקנות הנשכחות של הוועדות שפעלו מאז שנות האלפיים לפניו. ב־2002 מינה ראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף גיל רגב, ועדה לבחינת שירות החובה בצה"ל בראשות האלוף (מיל') גדעון שפר. הוועדה המליצה על קיצור השירות הכללי, שינוי במסלולי השירות והתאמתם למשימות ההכרחיות. ב־11 ביולי 2005 מונתה על ידי שר הביטחון שאול מופז ועדת בן־בסט, ובמסקנותיה צוין כי "היקף כוח האדם בשירות החובה גבוה מהנדרש, בהתחשב בין השאר בטכנולוגיה הצבאית הזמינה ובהתאם לאופי הפעילות הביטחונית השוטפת הנדרשת".

לפי נתוני ועדת ברודט שבחנה את תקציב הביטחון בשנים 2007-2006, ההפסד הכולל למשק מאופן ההתנהלות וממודל הגיוס הנהוג של צה"ל נאמד ב־11 מיליארד שקלים, שהם 1.7% מהתמ"ג במונחי 2006. המסר של ברודט היה כי צה"ל יצטרך לעבור מהפך ניהולי, שבו יהיה עליו ללמוד להעניק משמעות כלכלית לפעולותיו, וכמו כן ייאלץ להתייעל בהיקף של 30 מיליארד שקלים, לפחות, בתקציבו בעשור הקרוב. בין השאר, עלה מדו"ח הוועדה כי צה"ל מציג נתונים באופן מניפולטיבי על מנת להגדיל את התקציבים הניתנים לו. אלו רק הוועדות המשמעותיות יותר מסידרה של ועדות שבחנו את התקציבים והתנהלות מערכת הביטחון בעשור וחצי האחרונים.

דו"ח לוקר עידכן רבות מהמסקנות של קודמיו והציג בפני אזרחי ישראל את המצב האבסורדי, שבו מצד אחד נעדרת תפיסת ביטחון מעודכנת ומצד אחר מתנהל תקציב הביטחון באופן לקוי - ואימוני צה"ל, שנעצרו ערב הקמת ועדת לוקר בשל כשלי ניהול תקציב, מדגישים נקודה זאת. בסעיפי הביקורת מתגלים גם הסעיפים המוכרים מממצאי ועדות קודמות - כוח האדם במערך הקבע של צה"ל מנוהל באופן לקוי, והצבא איבד את השליטה על מספר אנשי הקבע ועל הוצאות על כוח אדם.

מיותר לציין כי אף שהמלצות רבות שהגישו הוועדות אושרו על ידי הכנסת והממשלה, הן לא זכו להתממש. תופעה זאת מטרידה אף יותר מן הממצאים עצמם, שכן עולה השאלה היסודית על מקומה של מערכת הביטחון במדינת ישראל, האם נהיה לצבא שיש לו מדינה או למדינה שיש לה צבא? מסקנות ועדת לוקר מלמדות על קיומו של "משבר אמון" בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון ועל היעדר שקיפות המלווה בעימותים מתוקשרים - כל אלו מלמדים אותנו כי הרחקנו לכת במדרון של התנתקות מערכת הביטחון ממדינת ישראל, לא רק ברמה הכלכלית, אלא גם עד כדי יצירת נחלה אוטונומית.

מצב זה צריך להשתנות על מנת להעמיד את היחסים בין הפרט למדינה ובין זרועות הביטחון והמדינה לפרט על תיקונם, כלומר, הצבא כזרוע של המדינה, ושניהם כמשרתי האזרח וביטחונו ולא כאדוניו.