שפת הסימנים: הדרך שלנו ללמוד

שנה חדשה בפתח. כדרך קבע אני מפלסת את דרכי לעבודה. מסתכלת על הורים וילדים נרגשים, מסדרונות בתי הספר וגינות הילדים חוזרים להפיח חיים והקולות המוכרים של תחילת השנה נשמעים בכל מקום. אבל הקולות האלו אינם נחלתם של כל התלמידים. עבור מאות מהם, שפת הסימנים אמורה להחליף אותם.

כמי שעוסקת בתחום וחווה אותו באופן אישי, אני מייחסת חשיבות מכרעת לשפת הסימנים בחינוך חירשים וכבדי שמיעה. אבל לצערי, ילדים חירשים וכבדי שמיעה בחברה הישראלית הם ילדים שקופים. אף אחד לא מדבר עליהם, או במקרה ה"טוב" - מדברים אבל לא מספיק. מספר התלמידים החירשים וכבדי השמיעה עומד היום על כ־700 תלמידים במערכת החינוך המיוחד בגילים 18-6 מדן ועד אילת. ולמרות המספר הלא מבוטל של הילדים הללו, אף אחד לא מדבר על ההכשרה לשפת הסימנים שעוברים הסטודנטים לחינוך מיוחד.

ההכשרה ללימוד חירשים וכבדי שמיעה עומדת כיום על 84 שעות לימוד בתואר של 3 שנים. 84 שעות הן 10 ימי לימוד מלאים במרוכז. למעשה, אף אדם בעולם לא יכול ללמוד שפה שלמה, עשירה, בעלת מבנה תחבירי, דקדוקי, נפרד מהשפה העברית, כולל לימוד תרבות הקהילה, האלמנטים שסביב השפה, ב־84 שעות בלבד. אף אחד, בשום מקום. המשמעות, כמובן, היא שגם אותם סטודנטים לא מצליחים באמת ללמוד את השפה באופן שמניח את הדעת.

ילדים חירשים אמנם לרוב מרכיבים מכשירי שמיעה שעוזרים להם להתערות בצורה טובה יותר בחברה, אך אל לנו לשכוח שעדיין מדובר בילדים חירשים, שתמיד יישארו חירשים. לכן שפת הסימנים היא שפה טבעית, ראשונית, הנותנת את המענה האמיתי והשלם כשפה חזותית, במקביל לשיקום השמיעתי עבור אותם ילדים, גם אם הם חיים בין שפות אחרות. חשוב לזכור ששיקום שמיעתי ולימוד שפה הם שני דברים שונים אשר בונים את הילד יחד ומעצימים אותו, ולא סותרים זה את זה.

מכאן שהדלות התקציבית והדלות בהקצאת המשאבים מובילות לפגיעה ישירה בקצב הלמידה של אותו ילד ששפת האם שלו היא שפת הסימנים, ולדלות מאוד קשה בשפתו, עקב חוסר הידיעה וחוסר הבקיאות של המורים בשפה. הדבר משפיע בצורה קשה בהמשך עתידו, ובכך נגזר גורלו באקדמיה ובתעסוקה בשלבים מאוחרים יותר. צוותי ההוראה עמלים לילות כימים ומשקיעים את כל מרצם וכוחותיהם עבור אותם ילדים, כדי לתת להם את הטוב ביותר, והבעיה לא נעוצה בהם, אלא בהכשרה ובמערכת החינוך.

כאישה חירשת דוברת שפת הסימנים, שנשואה לבן זוג חירש ובת לאמא חירשת־עיוורת ולאבא חירש, אני חולמת שיום אחד יכירו בילדים חירשים דוברי שפת הסימנים כילדים שלמים, מועצמים ומחוברים למהותם. אני חולמת שתצמח במדינתנו סביבה אמיתית של שווים בין שווים. אני מאמינה שעם עבודה משותפת, הכרה, הבנה והכלה בטבעם של אותם ילדים - אנחנו נצליח. שנה טובה, מתוקה ומלאה בסימנים טובים.

שנה חדשה בפתח. כדרך קבע אני מפלסת את דרכי לעבודה. מסתכלת על הורים וילדים נרגשים, מסדרונות בתי הספר וגינות הילדים חוזרים להפיח חיים והקולות המוכרים של תחילת השנה נשמעים בכל מקום. אבל הקולות האלו אינם נחלתם של כל התלמידים. עבור מאות מהם, שפת הסימנים אמורה להחליף אותם.

כמי שעוסקת בתחום וחווה אותו באופן אישי, אני מייחסת חשיבות מכרעת לשפת הסימנים בחינוך חירשים וכבדי שמיעה. אבל לצערי, ילדים חירשים וכבדי שמיעה בחברה הישראלית הם ילדים שקופים. אף אחד לא מדבר עליהם, או במקרה ה"טוב" - מדברים אבל לא מספיק. מספר התלמידים החירשים וכבדי השמיעה עומד היום על כ־700 תלמידים במערכת החינוך המיוחד בגילים 18-6 מדן ועד אילת. ולמרות המספר הלא מבוטל של הילדים הללו, אף אחד לא מדבר על ההכשרה לשפת הסימנים שעוברים הסטודנטים לחינוך מיוחד.

ההכשרה ללימוד חירשים וכבדי שמיעה עומדת כיום על 84 שעות לימוד בתואר של 3 שנים. 84 שעות הן 10 ימי לימוד מלאים במרוכז. למעשה, אף אדם בעולם לא יכול ללמוד שפה שלמה, עשירה, בעלת מבנה תחבירי, דקדוקי, נפרד מהשפה העברית, כולל לימוד תרבות הקהילה, האלמנטים שסביב השפה, ב־84 שעות בלבד. אף אחד, בשום מקום. המשמעות, כמובן, היא שגם אותם סטודנטים לא מצליחים באמת ללמוד את השפה באופן שמניח את הדעת.

ילדים חירשים אמנם לרוב מרכיבים מכשירי שמיעה שעוזרים להם להתערות בצורה טובה יותר בחברה, אך אל לנו לשכוח שעדיין מדובר בילדים חירשים, שתמיד יישארו חירשים. לכן שפת הסימנים היא שפה טבעית, ראשונית, הנותנת את המענה האמיתי והשלם כשפה חזותית, במקביל לשיקום השמיעתי עבור אותם ילדים, גם אם הם חיים בין שפות אחרות. חשוב לזכור ששיקום שמיעתי ולימוד שפה הם שני דברים שונים אשר בונים את הילד יחד ומעצימים אותו, ולא סותרים זה את זה.

מכאן שהדלות התקציבית והדלות בהקצאת המשאבים מובילות לפגיעה ישירה בקצב הלמידה של אותו ילד ששפת האם שלו היא שפת הסימנים, ולדלות מאוד קשה בשפתו, עקב חוסר הידיעה וחוסר הבקיאות של המורים בשפה. הדבר משפיע בצורה קשה בהמשך עתידו, ובכך נגזר גורלו באקדמיה ובתעסוקה בשלבים מאוחרים יותר. צוותי ההוראה עמלים לילות כימים ומשקיעים את כל מרצם וכוחותיהם עבור אותם ילדים, כדי לתת להם את הטוב ביותר, והבעיה לא נעוצה בהם, אלא בהכשרה ובמערכת החינוך.

כאישה חירשת דוברת שפת הסימנים, שנשואה לבן זוג חירש ובת לאמא חירשת־עיוורת ולאבא חירש, אני חולמת שיום אחד יכירו בילדים חירשים דוברי שפת הסימנים כילדים שלמים, מועצמים ומחוברים למהותם. אני חולמת שתצמח במדינתנו סביבה אמיתית של שווים בין שווים. אני מאמינה שעם עבודה משותפת, הכרה, הבנה והכלה בטבעם של אותם ילדים - אנחנו נצליח. שנה טובה, מתוקה ומלאה בסימנים טובים.

הכותבת היא פעילה חברתית ומייסדת עמותת "המרכז הישראלי ללימודי חירשות"