"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אפליית העצמאים - האפליה החוקית היחידה במדינה

,עודכן

המשבר האחרון בטבע והטרגדיה של העובדים המפוטרים מזכירים לנו את האפליה החוקית היחידה והגדולה במדינה: אפליית העצמאים. התקשורת כולה ורוב מנהיגינו התגייסו לעזור לנפגעי טבע. סליחה, לא לכולם; ספקי החברה, אלה שלא קיבלו פיצויי פיטורין ודמי אבטלה, נשכחו.

ספק אם רבים יודעים מהו גודל האפליה של העצמאים לעומת השכירים. אפליה שאינה מבחינה בין העסקים הגדולים לבין העצמאים הקטנים, אלה שסיכנו את עתידם וחסכונותיהם בדרך למימוש חלום. למעשה, אין כמעט נושא אחד שבו אין הם מופלים לרעה. חוקית.

הנה דוגמאות: שכיר המבקש מסגרת אשראי מהבנק, משלם עבורה עמלה זניחה עד אפסית. העצמאי ישלם 2.1% עמלת הקצאת אשראי. גם אם אינו ב"מינוס״ כלל! אלפי ש״ח בכל שנה. תאמרו, עסק הוא עניין מסוכן יותר ולכן העמלה הגבוהה - הבלים. העצמאי ישלם עמלה גם במקרה שהוא ישעבד לטובת הבנק ביטחונות בסכומים גבוהים יותר. אז למה האפליה? ככה.

דוגמא נוספת: הארנונה. רוב התשלומים הם עבור חינוך, רווחה, שיטור קהילתי, גנים ציבוריים וכדומה - שירותים שהעצמאי לא מקבל מהעירייה. מן הצדק, תאמרו, שהעצמאי ישלם ארנונה סמלית ביותר, אם בכלל, לעומת השכיר תושב העיר. הצחקתם את אגף הגביה בעירייה. לא רק שאינו משלם פחות, העצמאי משלם ארנונה בממוצע פי חמישה מהשכיר. עשרות אלפי ש״ח בכל שנה משלם העסק הקטן בפינה אצלכם ברחוב. מקבל עשירית ומשלם פי חמישה! למעשה, זהו מס לכל דבר, רק שבניגוד למע״מ (לא קנית לא שילמת) או מס ההכנסה (לא הרווחת לא שילמת) - את המס הזה ישלם העסק בכל מקרה, ללא קשר למצבו הכספי או רווחיו. למה? ככה.

נמשיך. ביטוח לאומי. משלמים לפי ההכנסות ומקבלים לפי הצורך, נכון? לא בדיוק. השכיר ישלם דמי ביטוח בשיעור 12% והעצמאי 17.83%. למה? ככה.

ומה קורה במקרה שבו חברה פשטה את הרגל ואינה משלמת לעובדים ולספקים? העובדים יכולים לתבוע את הביטוח הלאומי, אבל הספקים יילכו לבנק לבקש הלוואה נוספת. למה? ככה.

חלק מהעצמאים מנסה לגלגל את עלויות האפליה לפתחו של הצרכן דרך מחיר המוצר (הנה סיבה נוספת ליוקר המחיה, זוכרים?); אך רובם, בעיקר העסקים הקטנים, פשוט סוגרים את העסק כעבור כשנתיים בממוצע עם כמה מאות אלפי ש״ח פחות בבנק ותחושת כישלון צורבת ולא מוצדקת.

נכון, אין לעצמאים כוח אלקטורלי. רוב המצביעים שכירים. נכון גם שהחוקים המפלים נחתמו ע״י מחוקקים שכירים מבלי לשאול את העצמאים. אך חשוב להזכיר לכולנו מדי פעם מי הם אלה שמעסיקים את אותם השכירים ומהו מנוע הצמיחה החשוב ביותר במשק. אם נמשיך ״לחלוב״ את העצמאים, לא יישאר בסופו של דבר מה לחלוב.

דוד היימן הוא רואה חשבון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר