"איזה רושם זה יעשה בוושינגטון"

על רקע הצגת ארכיון הגרעין האיראני, והשאלה האם היה נכון לפרסם אותו, אפשר לעיין בקורותיה של פרשה דרמטית אחרת, שהתרחשה בעיצומה של מלחה"ע הראשונה. בעוד צרפת ואנגליה נלחמות נגד גרמניה, שלח שר החוץ הגרמני מברק לשגריר גרמניה במקסיקו, שבו הורה לו להציע למקסיקו ברית על הבסיס הבא: "עשיית מלחמה יחד... והבנה מצידנו שעל מקסיקו לכבוש מחדש (מידי ארה"ב) את הטריטוריה האבודה בטקסס, ניו מקסיקו ואריזונה... הודע לנשיא (מקסיקו) על הכתוב... ותוסיף... שעליו להזמין ביוזמתו את יפן לתמיכה מיידית".

הודעה מוצפנת זו, שנודעה לימים בשם "מברק צימרמן", פוענחה ביום שנשלחה ב"חדר 40" של המודיעין הבריטי, שפיצח את התשדורות הגרמניות במלחה"ע ה־1, אך רק לאחר יותר מחודש הועברה לידיעת האמריקנים.

מספרה של ברברה טוכמן, "מברק צימרמן", עולה כי עוד לפני מאה שנים, ערך מפקד חדר 40 דיונים דומים לאלה, שהתנהלו בקהיליית המודיעין ערב חשיפת ארכיון הגרעין האיראני: האם לפרסם את המידע, או להשאירו חסוי עד שיהפוך ללא רלוונטי. המפקד הבריטי נלכד בבעיה הרודפת את המפענחים: איך להשתמש במידע, בלי לגלות את הצופן; כיצד לחשוף את המברק בדרך שתבטא את מקוריותו, ועם זאת תגלה מעט ככל שניתן על חדר 40 וצוות המפענחים.

הדילמה של קצין המודיעין לא נבעה רק מדאגתו לשמירת הסודיות; היא נבעה מהחשש שהידיעה לא תשנה את מדיניות הבדלנות של נשיא ארה"ב דאז וודרו ווילסון, שהתאפיינה בניטרליות של ארה"ב במלחמה. לדאגה זו היה שותף שגריר ארה"ב בבריטניה, וולטר פייג'. לדבריו, מכתב כזה "היה מזרז מלחמה בין כל שתי אומות", אך הוא לא היה בטוח שאפילו זה "יזיז את ווילסון" מעמדתו.

על רקע החששות להתעלמות נשיא ארה"ב מהמברק ומשמעותו, ניתן אולי למצוא הסבר לפשר ההודעה המוקדמת על מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נתניהו, בטקטיקה שבה השתמש פייג'. השגריר שלח מכתב לארה"ב שבו הודיע כי "בתוך שלוש שעות בערך אשלח מברק בעל חשיבות עצומה לנשיא ולמזכיר המדינה". תגובתו של ווילסון למברק שנשלח אח"כ היתה נזעמת, ובסופו של דבר הובילה לכניסתה של ארה"ב למלחמה כפי שייחלה בריטניה.

לאחר שהמברק הועבר לתקשורת באמריקה בהוראת הנשיא, בכוונה לשנות את דעת הקהל האמריקני בעד יציאה למלחמה, נכתב ב"טיימס" כי "גרמניה מנסה ליצור ברית נגד ארה"ב ומבקשת מיפן וממקסיקו להצטרף אליה". ההתגייסות והנאמנות שגילתה בזמנו התקשורת בארה"ב, לנוכח הסכנה הלאומית, מבליטות היום את חוסר ההצלחה של גורמי תקשורת ואופוזיציה בישראל, להתעלות לגודל המעמד. ומבחינה זו צדקו אלו שאמרו לאחר נאום נתניהו, כי "אין חדש"; בלא דעת, הם דיברו על עצמם.

הבדל נוסף נמצא בהיפוך היוצרות: במלחמות העולם ניצבה ארה"ב מנגד, כאשר בעלות הברית הקיזו את דמן, והפצירו בה לסייע להן במלחמתן נגד גרמניה. ואילו כיום, שעה שדונלד טראמפ מוביל קו תקיף מול איראן - למרות שהצהיר על "אמריקה תחילה" בדומה לווילסון ונשיאים אחרים - אותן מדינות מזנבות בו.

לאחר ששלח את המברק לווילסון, אמר השגריר פייג': "אלוהים יודע איזה רושם זה יעשה בוושינגטון". כאז, כן היום.

יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת