"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

סיפורה של שפחה: דיסטופיה פרוגרסיבית

,עודכן

בשבוע שעבר, טענה כאן גלית דיסטל־אטבריאן ("פונדקאות: בין הרצון לבין המוסר", 11.7) שסדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה" חזתה את המהפכה השמרנית. היא הצביעה על התיאום בין מועד שידור הסדרה לעליית תנועת ההתנגדות לטראמפ, המקדמת ערכים ליברליים־פרוגרסיביים ואנטי־שמרניים. כשצופים בחזון הדיסטופי המבעית שבסדרה, בהחלט ניתן לסבור כך: היוצרים היטיבו להקצין את הדמויות הרעות והטובות, ואת והעולם שהן שואפות ליצור.

לכאורה, זוהי דיסטופיה שמרנית־דתית הממחישה את הסיוט הליברלי על עולם "ימני": אנשים פריווילגיים וכוחניים, השולטים בגופם ובגורלם של עניים חסרי אונים, חומסים מהם את הזכות למשפחה ואף משתמשים ברחם של בנותיהם לצורך פונדקאות. אלא שמבט נוסף מגלה שהדיסטופיה היא למעשה קינה על רמיסת הערכים הפרוגרסיביים: כמו בהיסטוריה, הטוטליטריות האמיתית, בפרט בענייני משפחה והורות, מגיעה משמאל, לא מימין.

הן בסדרה והן במציאות, הערכים השמרניים המותקפים הם הזכות להורות, והזכות לגדל את משפחתך בעצמך. לשיטת הפרוגרסיבים, גם פונדקאות אינה לגיטימית, אפילו כשהיא נעשית מרצונה של האישה, ולמרות שיש לה זכות על גופה. פונדקאות מגשימה את הכמיהה הבסיסית למשפחה משלך, ילד משלך, וזה כנראה "לוקסוס" שליברלים־פרוגרסיבים אינם מוכנים לאפשר לכל אחד. הם יעודדו מבחני מסוגלות הורית כדי להחליט מי ראוי להיות הורה וכיצד; והם מוכנים לרסק את מבנה המשפחה המסורתית בתואנות שונות.

לא רק להט"בים סובלים מהרדיפה; גם מי שאינם יכולים להביא ילדים לעולם ללא תיווך רפואי, ונדיבותן האנושית של הפונדקאיות. אין ספק שיש לתת את הדעת על הדילמות המוסריות בהליך הפונדקאות, אבל החלופה אכזרית ומזעזעת הרבה יותר - אימוץ.

לא מדובר דווקא על אימוץ תינוקות "לא רצויים" שננטשו, לעתים בגלל מחלות או עוני, אלא גם של ילדים שנקרעו בכוח ממשפחתם הטבעית, לרוב מתוך גישה פרוגרסיבית מעוותת, הגורסת שמוטב לפורר מבנה משפחתי, בכדי למצוא לילדים הורים ראויים יותר.

התופעה אינה זרה לנו: בשנות "כור ההיתוך" הישראלי, נלקחו ילדים מהוריהם העניים למשפחות אומנה או לפנימיות, במקום לסייע להורים. בכך יצרו הסוציאליסטים הרחומים והמתקדמים דור שני ושלישי לרווחה, מבלי שבהכרח הבטיחו לילדים עתיד טוב יותר.

השמאל הליברלי־פרוגרסיבי יצר דיסטופיה מבעיתה, שבה המדינה היא אפוטרופסית חלופית, היכולה לשלול מהורים טבעיים את סמכותם ההורית. בארץ, הם גרסו שבית הילדים בקיבוץ טוב יותר לחזון החברה השיתופית; בארה"ב הסמיכו הדמוקרטים את המדינה להפריד ילדים מהורים "לא מתפקדים", ולשולחם לבתי אומנה, במקום לחנוך ולתמוך בהורים חלשים עד שישתקמו.

התוצאה עגומה: מי שמשלמים בארה"ב את המחיר על שלילת הסמכות ההורית והרחקת הורים מתפקידם הטבעי, הן האוכלוסיות החלשות. אסור לתת לגישה זו לנצח גם כאן את הערך הבריא של משפחה, שבה גדלים ילדים לצד הוריהם. צעדים דרסטיים כהפרדת ילדים מהוריהם, יש להגביל למקרי חירום נדירים בלבד.

איילת מיטש היא בלוגרית, כותבת עצמאית ועורכת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר