עסקים בט' באב: מדבקה על פצע | ישראל היום

עסקים בט' באב: מדבקה על פצע

יש להתנגד לחקיקה דתית. כפייה אינה אמורה להיות מכשיר להטמיע מדיניות. אולם האם הדם הרע יפסיק לפעפע ברגע שכל קהילה תוכל לבחור לעצמה את סממניה במרחב הציבורי? 

בעיר העברית הראשונה, למשל, מעוז השפה והספרות העברית במאת השנים האחרונות - האם תהיה בה יכולת להבחין בין אבל לאומי לכיפופי ידיים מכוערים? ולמה לא נעשה זאת עכשיו? 

לפני שנים אחדות, בליל ט' באב, הזדמנתי למצפה המדהים בשיפולי האוניברסיטה העברית שבהר הצופים. כל השוליים המערביים של רכס הר הזיתים ומורדותיו, לכיוון עמק צורים ותחילת נחל קדרון, נראים ממנו; הר הבית וכל העיר העתיקה. צפונית לה משתרעות השכונות החדשות, ארוגות כפסיפס מדהים סביב מקום המקדש.

הערב היה צח, והמצפה שוקק מטיילים ותיירים. הקשבתי לסקירה היסטורית מרתקת מחברי, חילוני למהדרין ובקי עצום בהיסטוריה של העם היהודי. בפינה אחרת צדה עיני את אברום בורג; שפת גופו אמרה רצינות. את כשרונו לנאום תכנים שלא הסכמתי להם, גייס להסביר למשפחתו הקרובה על החורבן. 

לילה שלא שוכחים. לילה שמזכיר. לילה שמחבר. הלילה שבו "לא לומדים תורה" מאז רצח רבין. אוהלי שיח מוקמים בכל אתר, מוצפים ב"אהבת חינם". ללא קפה וכריך. אבוי. 

כעת אנו שומעים מכל עבר על חשש מ"הדתה". האמנם? לי זה דווקא נשמע כמו ניסיון "המרה" אקטיבי. מרקס, לנין וסטאלין לא הצליחו לקעקע דיים את סממני היהדות במזרח אירופה; מישהו צריך לסיים את העבודה. ח"י שמה של תנועת המדבקות. לא חילונים ולא ירוקים - מקדמי בּוּרוּת ואדומים. 

כי מי באמת זוכר מה מציין ט' באב, ואילו אסונות אירעו? כמה יהודים נספו עקב כך? תזכורת: חטא המרגלים, שני בתי מקדש, נפילת העיר ביתר, הרומאים חרשו את הר הבית, הגירוש מאנגליה וגירוש ספרד. לא שמאז חדלו להתרגש עלינו אסונות בתאריך הזה, אלא שהפסקנו לספור. 

היכן היצירתיות והיוזמה? על הימין המזויף אנו קובלים, שהוא סובל מהיעדר מעוף. כך גם חלק מהעולם החרדי. אז במקום ליצור מרחבי דיבור בתוליים, מחשבה, העמקה, חידוש - כל הסיפור מסתכם בהיצמדות ללוח העברי והפגנה. בשיטת News cycle ,לא חשוב באמת על מה. 

בלילה ההוא, במצפה, בזמן שרק אחרוני הצופים נותרו במתחם, הגיעו שתי מכוניות של בני מיעוטים. מוזיקה מחרישת אוזניים ומתריסה שהושארה ברכב דולק, שדלתותיו פעורות לרווחה, ויושביו התעסקו בינתיים בהכנת מנגל. הסבר קצרצר ותקיף יש לומר, לא הותיר מקום לשיקול דעתם; הם התקפלו והלכו. מי יודה ויקפל את המדבקה העגומה? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר