המגילה אינה מרשם לשוויון

בסוף השבוע שעבר פרסם פרופ' אוריאל רייכמן רשימה בגנות חוק הלאום ("הכרזה עם תוקף"), ובה הציע לבטלו ולהחליפו במתן מעמד של חוק יסוד למגילת העצמאות.

רייכמן טען ש"חוק הלאום עלול לנתק את מדינת ישראל מערכי הציונות שעליהם הוקמה". הבסיס לכאורה לאשמה חמורה זו הוא שחוק הלאום אינו מתייחס למעמדם האזרחי של בני המיעוטים החיים בארץ; בעוד מגילת העצמאות אכן מזכירה ש"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדלי דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

הטעות כפולה: ראשית, יש כאן טשטוש של ההבדל המובהק בין זכויות לאומיות של העם היהודי כקולקטיב - שבהן עוסק חוק הלאום - לבין זכויות האזרח של תושבי הארץ, שבהן החוק לא עוסק כלל, ובוודאי אינו פוגע בהן.

שנית, הטענה מתעלמת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המתייחס לזכויותיהם של כל אזרחי המדינה ומתחייב "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". זאת ועוד, עקרון היסוד של חוק זה מושתת במפורש על הכרזת העצמאות(!): "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם... והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

כידוע, מערך חוקי היסוד נועד להיות מכלול חוקתי, שבו אין לחוק יסוד אחד עליונות על משנהו. לפיכך אין לחוק יסוד שעוסק בזכויות הלאומיות של העם היהודי עדיפות משפטית על חוק יסוד שעוסק במעמד האזרחי של תושבי המדינה.

לדברי רייכמן: "גדולתה של הכרזת העצמאות בכך שידעה לשלב קביעה נחרצת בדבר ריבונות העם היהודי במכורתו עם מחויבות ערכית של המדינה לכלל אזרחיה". האין זה בדיוק מה שיוצר השילוב של שני חוקי היסוד האלה?

קשה עוד יותר להבין מדוע מקטרגי החוק לא בחרו להציג את המצב המשפטי בישראל כך. לכל הפחות, אם חשו שחוקי היסוד הקיימים אינם מבטיחים במידה נאותה את זכויות האזרח של המיעוטים, מדוע לא יזמו חוק יסוד נוסף, שאכן עושה זאת. במקום זאת, בחרו לאשרר את דיבתם של השואפים להשחיר את מדינת הלאום של היהודים בהאשמות שווא של "גזענות".

מגילת העצמאות אינה, ולא יכולה להיות, תחליף לחוק הלאום. היא אינה כתובה כחוק אלא כמעין נרטיב, וחסרות בה קביעות חשובות שמופיעות בחוק ביחס לדגל, לסמלי המדינה ולאופן ניהול החיים הציבוריים.

מעבר לכך, מגילת העצמאות אינה מרשם לשוויון כלל. במובנים מסוימים, היא מפלה לטובה את התושבים היהודים בארץ על פניהם של לא יהודים. בקביעה שישראל "תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" היא מעניקה זכות לכל יהודי ישראלי לחלץ את בני משפחתו מתנאי מצוקה ברחבי העולם, אך אינה מתירה זכות דומה לישראלים לא יהודים - אזרחים ערבים שקרוביהם לכודים בעזה, או אזרחים דרוזים שקרוביהם בסכנת חיים בסוריה.

אולם ללא אותה אפליה לא היו מתרחשים כמה מהפרקים המפוארים והמשמעותיים בתולדות המדינה - כגון העלאת יהודי אתיופיה והעלייה ההמונית מבריה"מ לשעבר. בלעדיהן קשה לראות כיצד היתה ישראל מחזיקה מעמד כמדינה יהודית. על כן, רצוי שמתנגדי חוק הלאום ייזהרו בפתיחת תיבת הפנדורה השוויונית. התוצאות עלולות להיות בלתי צפויות.