"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

גנץ שכח את הציונות הדתית

,עודכן

797,000 איש צפו, לפי נתוני הרייטינג,בנאומו של בני גנץאמש. וזה בלי להחשיב את אלו שצפו דרך האינטרנט, תוספת מספרית מכובדת מאד כנראה.בטבילת האש הראשונהשלו במערכת הפוליטית, עוד לפני שהביא הישגים, עוד לפני שהתבטא, עוד לפני שהספיק להיכשל -זכה בני גנץ לנתוני שיא, כאשר חלק גדול מהעם היושב במדינת ישראל חיכה למוצא פיו.

בני גנץ לא שכח אף אחד - הוא דיבר על אחינו הדרוזים, על שכנינו הערבים, על אויבנו מאיראן ומסוריה, על הנשים, על הגברים, על האתיופים, על השמאל ועל הימין. הוא ציין את המאבק באלימות נגד נשים, קרא להפסיק את ההשתלחות במוסדות המדינה השונים ולא שכח גם את השבויים והנעדרים. הוא הבטיח מהפכות בחינוך, ביוקר המחיה ובכלכלה וכמובן לא שכח את משפחתו, את הוריו, את נעוריו ואת התקווה. נאומו של בני גנץ נכתב בקפידה, כל פסיק קיבל משמעות, ובאמת שהצליחו לגעת בהכל. בעצם, כמעט בהכל. כמעט בכולם. הוא שכח את הציונות הדתית.

כן, אתם בטח אומרים לעצמכם, הציונות הדתית זה פסה. הבית היהודי בתקופת שפל, אורי אריאל והסנדלים כבר לא, וממילא חוץ מהמפכ״ל לשעבר לאף אחד כבר אין שפם. אפילו אורי אורבך ז"ל כבר לא איתנו. אז למה להתייחס אליהם?

נכון, כולם חיזרו אחריהם במירוץ על ראשות עיריית ירושלים, ויאיר לפיד הבין אחרי הקמפיין הראשון שלו שזה ציבור שכדאי לו מאוד להתייחס אליו. אבל ככה זה תמיד בהתחלה. הם לא שם - לא במסרים, לא באנשים. מתישהו בהמשך הוא ייזכר בהם. ואז ידברו על המוסדות המפוארים, על ההשתלבות בתפקידי המפתח בצבא ועל הרב קוק. אולי זה כבר יהיה מאוחר מידי, ואולי לא.

ומה שעוד יותר מטריד בסיפור הזה, הוא שבצוות הקרוב של גנץ-יעלון יושב חילי טרופר - דמות מוכרת ואהודה בעולם החינוכי, שייך לציונות הדתית, אבל נדמה שהוא קצת מחביא את הזהות הזו. אביו של חילי, הרב ד״ר דניאל טרופר, היה ממקימי עמותת 'גשר' ולאורך השנים גם דמות מפתח במפד״ל ובבית היהודי. אבל כשחילי רץ לפריימריז של מפלגת העבודה, הוא לא רץ כציוני-דתי, אלא כדמות חינוכית, וכשכתב את הנאום של גנץ, הוא גם לא בחר להזכיר את הציבור שגדל בתוכו. אז מה המסר שהציבור הציוני דתי צריך להבין מכך?

מפלגות רבות פוזלות לעבר הציבור הדתי-לאומי בתקופת בחירות ואף מנהלות קמפיין ממוקד כדי לגייס את קולותיהם של אנשי הציונות הדתית. רובן שוכחות את הציבור הזה בתום תרועת הפסטיבלים וספירת הקולות. אבל לוותר עליו מראש בנאום הפתיחה שכל העיניים נשואות אליו? זו כבר טעות פוליטית של מתחילים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר