"ירושלים... עיר הקודש היא לנו (היהודים); ולכן מסוגלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום אופן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המוסלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת־הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כולם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוצאת חשדים מן הלבבות ותעורר בהם את התקווה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה". כך נציג ההסתדרות הציונית ("ועד הצירים"), חיים ויצמן, בנאומו הראשון בירושלים (27.4.1918) בעקבות הצהרת בלפור.
עד לסיום המנדט הבריטי, מדיניות זו הובילה את ההנהלה הציונית וראשי המדינה שבדרך, שהטילו יהבם על הכותל המערבי תוך דחיקת הר הבית לשולי התודעה הלאומית. המדיניות הכתיבה את הניסיונות לרכישת רחבת הכותל ולפינוי שכונת המוגרבים ואת המאבק לחופש הדת והפולחן היהודי ב"שריד המקדש", לפני מאורעות תרפ"ט (1929), ונמשכה בוועדות החקירה שהוקמו אחריהם.
לצורך הקטנת גובה הלהבות מול העולם המוסלמי וערביי ארץ ישראל, נקטו ההנהלה הציונית ומוסדות היישוב הצטדקות כנגד האשמות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שמסגד אל־אקצא בסכנה. הם טענו שליהודים אין עניין במקומות הקדושים למוסלמים, אלא בכותל המערבי בלבד. מדיניות זו יצרה את הסטטוס־קוו בהר הבית, יובל שנים בטרם מסר משה דיין לווקף את מפתחות מקום המקדש.
בימים אלו, כשהווקף המוסלמי עושה בהר הבית כבשלו, כדאי להזכיר נקודות החשובות לדיון. מאז מלחמת ששת הימים לא קיבל הר הבית הכרה משפטית בחוקי המדינה, והוא אינו מוגדר "מקום קדוש", למרות שאינספור דיונים משפטיים ופסקי דין ניתנו בגינו. בתום המלחמה נחקק בבהילות "חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז־1967". נכתב בו: "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". הוטלו עונשי מאסר של 7-5 שנים לכל "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת" או "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות". בחוק לא הוגדר מהו מקום קדוש ואין בו הפניה לרשימת מקומות קדושים. למעשה זה חוק כללי ביותר, שנועד לשמור על המקומות שהיו בשליטת ירדן והועברו לריבונות ישראל בתום המלחמה.
ב"תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים" (התשכ"ט־1969 והתשמ"א־1981) הוגדרו המקומות הקדושים ליהודים והותוו כללי ההתנהגות בהם (אין הגדרה כזו לבני דתות אחרות). המקום הקדוש הראשון הנזכר הוא הכותל המערבי. להר הבית אין כל אזכור והגדרה. מעבר לזה לא נכללו והוגדרו בהן גם מקומות קדושים נוספים בישראל בכלל ובירושלים בפרט. בטרם נטען להשתלטות פלשתינית על הר הבית, לא נותר אלא להלין על חקיקה רשלנית ופזיזה בכל הנוגע למקומות הקדושים בישראל, ולקרוא לתיקונה בהקדם.
ד"ר דותן גורן הוא חוקר מקומות קדושים בארץ ישראל בעת החדשה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו