קודם תהיו דמוקרטים בבית

אתמול מתח כאן גדעון אלון ("הח"כים אינם חיילים שלך, גנץ") ביקורת על ההנחיה שהוציאו ראשי כחול לבן לח"כים ה"פשוטים" ברשימה שלא להתראיין, וייחס זאת, בין היתר, למבנה ההיררכי הנוקשה השורר במפלגה. אלון האיר היבט משמעותי שהוא חלק מתופעה רחבה יותר: היעדר דמוקרטיה בתוך המפלגות.

רבים נוהגים להשוות בין הליכוד ה"מקולקל" של ימינו, לעידן הממלכתי של בגין, שילנסקי ושמיר. הם שוכחים דבר אחד: הליכוד היא שארית הפליטה הדמוקרטית במערכת הפוליטית הישראלית; המפלגה היחידה שבה לבוחרים, כלומר לחברי מפלגה, שמורה זכות לעצב את רשימת המפלגה לכנסת, להרכיב את מוסדותיה ולהשפיע על מדיניותה. קשה למצוא מקבילות לתרבות הדמוקרטית הפנים־מפלגתית של הליכוד ברוב המפלגות האחרות, מהורוביץ ועד סמוטריץ'.

ישנן מפלגות חצר שבהן נציגי מגזר או קבוצה בוחרים את הנציגים, כמו המפלגות החרדיות; ישנן מפלגות "קומבינה", כמו כחול לבן, ימינה, או המחנה הדמוקרטי, שהן תוצר של הלחמות ושילובים לצורך הגדלת כוח; וישנן מפלגות של איש אחד, כמו ישראל ביתנו של ליברמן.

רק שתי מפלגות ותיקות נוספות התאמצו עד לאחרונה לשמור על המסורת הדמוקרטית הפנים מפלגתית: העבודה, והבית היהודי - לכאורה המפד"ל - שבפועל מרכז המפלגה שלה בחר לרשימת המפלגה לכנסת מועמד אחד בלבד.

לשחיקת המסורת הדמוקרטית הפנים־מפלגתית יש גם קשר למשבר הפוליטי הנוכחי. לא, השיטות המעוותות לבחירת הרשימה במפלגות השונות הן לא הסיבה היחידה, ואולי לא העיקרית לשיתוק המערכת, אך לנסיגה המתמשכת בדמוקרטיה הפנים־מפלגתית יש תרומה מכובדת לפלונטר.

הדבר נובע מכך שלחבר כנסת שעתידו הפוליטי תלוי ברצונו של ה"בוס" שהביא ושיבץ אותו ברשימה, במנהלי החצר שאליה הוא משתייך או בקומבינה הפוליטית, אין סיבה וצורך לבוא במגע עם בוחרים מהשורה; הוא פחות מחויב להם, ויותר "נאמן" לשימור המעמד ויכולת התמרון של המסגרת הפוליטית שלו. למעשה, הוא גם פחות "לחיץ" מכיוון הבוחרים, ואינו חשוף ללחץ מלמטה לחדול מהמשחקים הקואליציוניים, להקים ממשלה, ולגשת מיידית למימוש ההבטחות ולהגנה על האינטרסים של הציבור שהוא מייצג.

המשבר הנוכחי ממריץ רבים להציע רפורמות בשיטת הבחירות ושינויים בשיטת המשטר, בתקווה שהם ישפרו את תפקודה של הדמוקרטיה הישראלית. אם יש "רפורמה" שכדאי לקדם, היא חיוב המפלגות הפוליטיות להקים מוסדות דמוקרטיים. יותר מבחירה ישירה של רה"מ או מעבר לשיטת בחירות אזורית, ייתכן שדמוקרטיזציה מלאה של המבנה המפלגתי בישראל, תחזק את האיזון בין הבוחרים לנבחריהם ותשפר את הייצוג של קבוצות ומגזרים, ובכך של האינטרס הציבורי. לא בטוח שזה המתכון למניעת אי־יציבות, אבל זו אחת הדרכים שבהן נבטיח שאי־יציבות לא תפגע בתרבות הדמוקרטית.