כמו כולם, גם אני התרגשתי מהריאיון עם יובל כרמי מפלאפל כרמי באשדוד. וגם אני מקווה שהאיש יזכה שוב להתפרנס בכבוד. אבל – ואני מצטער על הדעה הלא פופולרית – אני מסרב להתרגש מההתרגשות הציבורית הכללית מסביב ובעיקר לא מהמבצעים החד פעמיים של קניית פלאפלים.
בימים האחרונים אני שותף למבצעי צדקה. אנחנו קונים תותים ושסק, ירקות ופרחים. ליבי לא ערל לכאב הזולת - אבל בסוף זה לא הפתרון. זה אקמול לחולים קשים.
כמו פלאפל כרמי יהיו בחודשים הקרובים 300 אלף איש. אולי יותר. ההתגייסות החברתית הזו מרגשת, אבל זה לא הפתרון ארוך הטווח. ובוודאי שלא הציבור יוכל לפתור את המשבר. והגיע הזמן להפנים - אנו במשבר. לא במשבר מדומה, אלא במשבר אמיתי. גדול וכואב. ואנחנו נדרשים לממשלה שתקבל החלטות קשות ואמיצות. צמצום המגזר הציבורי. קיצוצי עובדים ושכר. הקלות רגולטוריות והרבה רפורמות.
אחד הדברים החשובים שהממשלה חייבת להיערך לקראתם, זה מתן וואוצ'רים להכשרה מקצועית. הרבה מאד אנשים יצטרכו לשנות קריירה, והם יזדקקו לסיוע כספי בזמן ההכשרה המקצועית החדשה. אנשים נהדרים שעבדו כמורי דרך, הועסקו בתחום המלונאות, תיירות, שיעורים פרטיים, ועוד תחומים רבים שייפגעו מאד בשנה הקרובה. מאות אלפי אנשים שייאלצו לחפש עבודה; למצוא כיוון חדש בחיים. כל יום שאנו לא מתחילים בהכשרות למקצועות נדרשים, הוא יום אבוד; עוד יום שבו לא פעלנו להשטחת המגפה הכלכלית. אני חושש שהמגיפה הכלכלית תגבה קורבנות רבים יותר מאשר מגיפת הקורונה.
כל יום שאנחנו לא דואגים לקבלת ההלוואות לחברות שיכולות לשרוד (עד היום הוגשו 50 אלף בקשות להלוואות ובפועל לא נתנו עדיין 1000) מקרב את סגירתן. אנחנו מוכנים לקנות 100 מנות פלאפל אבל אנחנו לא מצליחים להבין כי ב-24 השעות הקרובות יוכרע האם אנחנו הולכים לזרוק עוד שני מיליארד שקל לפח, או שניתן להקצות את הכסף הזה להכשרה מקצועית או הלוואות לעסקים.
2 מיליארד שקלים; 50 אלף הלוואות של 40 אלף ש"ח לעסקים קטנים. 50 אלף עסקים קטנים זה 200 אלף עובדים. תחשבו מה אתם מעדיפים: 50 אלף עסקים כמו כרמי פלאפל או בחירות? לחילופין, בשני מיליארד שקלים ניתן להעניק הכשרה מקצועית ל-100 אלף איש, ולהשפיע לטובה על חייהם ועל חיי משפחותיהם.
ואנחנו לא מרימים קול ולא זועקים צעקה. אנחנו משקיטים את מצפוננו וקונים פלאפל. בתיאבון; אבל זה לא הפתרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו