מלחמת העצמאות שלנו

הביקורת על ניהול משבר הקורונה מצביעה על קבלת החלטות "תוך כדי תנועה" • אך מבט בדוד בן־גוריון במלחמת העצמאות מעלה את חשיבות המבט האישי והלמידה תוך כדי שינויים

יום העצמאות, הנחגג השנה בעיצומו של משבר הקורונה, מזמין השוואה מעניינת בין ניהול מלחמת העצמאות בהנהגת ראש הממשלה דוד בן־גוריון לבין ניהול משבר הקורונה בהנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות כל המגבלות המתחייבות מהעובדה שמדובר בשני אירועים לא ממש דומים, אפשר לבחון זאת לאור המבחן חסר התקדים שהציבו אירועים אלו להנהגה המובילה, דפוס ההתארגנות וקבלת ההחלטות שיטילו אור על טבעה של התנהלות אסטרטגית במציאות לאומית מורכבת.

נקיטת צעדים המצויים מעבר לניתוח המקצועי הצבאי. בן־גוריון חוגג את חג הפסח עם חיילים במהלך מלחמת העצמאות // צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

הביקורת על ניהול משבר הקורונה מצביעה על היעדר תוכנית סדורה, על קבלת החלטות תוך כדי תנועה, על היעדר גוף ארגוני מקצועי בעל כשירות וסמכויות לניהול העניינים, ויותר מהכל, כבר מראשית המשבר לא פוסקים מלבקש "אסטרטגיית יציאה".

ואמנם, בנקודות ההחלטה המרכזיות בניהול המלחמה, גם בן־גוריון ניווט באורח ריכוזי ולגמרי אישי. לא היתה לו תוכנית סדורה לניהול המלחמה מראשיתה עד סופה, הוא קיבל החלטות משמעותיות תוך כדי תנועה, וכמובן עד לשלבים מאוד מאוחרים לא היתה לו "אסטרטגיית יציאה".

חוכמתם של מומחים

מול דפוס קבלת החלטות אישי של קברניט לאומי במצבי משבר - כפי שקורה במשבר הקורונה - חסידי עבודת המטה מוטרדים בשאלה מי יכול להבטיח שהחלטות אכן מתקבלות באופן המקצועי ביותר? כאילו לכל דילמה, גם לדילמה אסטרטגית, יש תהליך בירור מקצועי מוסמך. אלא שגם הבירור המקצועי מוצא עצמו בדרך כלל על פרשת דרכים הנתונה במחלוקת מקצועית.

קבלת ההחלטות של בן־גוריון באופן ריכוזי נבעה מטבעו של צומת דרכים אסטרטגי שהבחירה בו באחת מן הדרכים, אינה מוכרעת רק בניתוח הממדים המקצועיים והיא מעורבת תמיד גם בערכים, באמונות ובדעות, שאותם מגלם הקברניט בהחלטתו.

כזו היתה החלטתו באפריל 1948, שהובילה בניגוד לעמדת המטה הכללי, לריכוז הכוחות מיתר החזיתות, למאמץ עיקרי למערכה על ירושלים. בנימוקיו הסביר: "אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה... והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד... השבועה ההיא על נהרות בבל, (אם אשכחך ירושלים...) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" (6.4.1948). ברוח זו, במעורבות אישית - פקד על מפקד חטיבה 7, שאך הוקמה: "בכל מחיר לירושלים".

נימוקיו אלה כוללים במובהק שיקולים לאומיים וערכיים, המצויים מעבר לניתוח המקצועי הצבאי.

כך קורה גם בדילמה רפואית פשוטה יחסית, כשחייבים לבחור בין עמדה רפואית הממליצה לדוגמה על ניתוח, לבין עמדה רפואית אחרת, הממליצה להימנע מניתוח. ההחלטה במקום כזה - כפי שלימד במחקריו חתן פרס נובל כהנמן - נדרשת למרחב שיקולים רחב, במשוואת ניהול סיכונים, שמעבר לתחום המקצועי הטהור.

דפוס קבלת ההחלטות של בן־גוריון עורר כמובן התנגדויות קשות בקרב חסידי עבודת המטה. במענה לאלופי המטכ"ל שהטילו ספק ביכולת השגת מטרות המלחמה שהציב בפניהם, הסביר: "הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא.

לא המומחה יחליט אם להגן על הנגב או לא. המומחה יחווה דעתו איך לעשות הדברים, אם לעשות הדברים יחליט על כך הדרג הציבילי... נחוצים מומחים... אבל החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות - אלא על יסוד הערכה כללית ועל זו אחראית הממשלה" ("בהילחם ישראל", עמ' 80). זה טבעה של החלטה מנהיגותית אסטרטגית כמצויה מעבר לבירור הנתון בידי מומחים.

צעד נחוש אל הלא נודע

מראשית משבר הקורונה, "מומחים" לאסטרטגיה שואלים על "אסטרטגיית היציאה". עיון בהתפתחותה ובניהולה של מלחמת העצמאות מגלה כי לאורך תקופה ארוכה, שארכה כמעט שנה, לא היתה להנהגה תוכנית סדורה להגעה מוצלחת לסיום המלחמה. כלומר, לא היתה להם "אסטרטגיית יציאה". העניין הוא שלא היתה יכולה להיות להם תוכנית כזו, כיוון שבכל אותה העת לא בשלו התנאים לגיבוש רעיון כזה.

בעיצומה של המלחמה, בטרם התפנית המשמעותית שהתחוללה במבצע יואב ב־11.9.1948, הציג בן־גוריון סקירה רחבה של מצב המלחמה מרגע פריצתה, וכך תיאר את חסך הידע להערכת המצב: "שאלתי עוד לפני פרוץ המאורעות, את המומחים שלנו: היש לנו יחידה בהגנה המסוגלת לעמוד בפני צבא סדיר? אציין תשובה שקיבלתי מאחד המפקדים שהוא עכשיו מפקד חזית... הוא אמר לי בקיץ שעבר שאין בהגנה יחידה שיש לה האימון של צבא סדיר. שאלתי: והפלמ"ח? והוא ענה לי: גם לחייל בפלמ"ח אין האימון של חייל סדיר... ואם גדוד של פלמ"ח יצטרך לעמוד בפני גדוד של צבא סדיר, ספק אם יעמוד" ("בהילחם ישראל", עמ' 244).

בחרדת ההליכה אל הבלתי נודע, המומחים הצבאיים לא סייעו לביטחונו של בן־גוריון בסיכוי הניצחון. האמון ביכולתו המבצעית של צה"ל הלך ונבנה בלמידה תוך כדי תנועה. מתוך חיכוך המלחמה, בהסתגלות לממדיה המתהווים הבלתי צפויים מראש, הלך ונרכש ידע קריטי, שבלעדיו לא היה אפשר להתחיל בשרטוט קווים לאסטרטגיית יציאה. בהיגיון הזה נוהלה למעשה מלחמת העצמאות החל מפתיחתה. וכך התפתחה במעבר ממערכה אל מערכה. היגיון זה בלט במובהק בעיקר בתפנית שחלה עם הכרעת האויב המצרי במבצע יואב, בהאצת התנאים למערכות המסיימות, מבצע חורב ועובדה.

המושג "אסטרטגיית יציאה" בשימושו הרווח ניתן ליישום בעיקר באקדמיה, בידי אלו הבוחנים התרחשויות אסטרטגיות בחוכמה שלאחר מעשה. שיטת ניהול מלחמת העצמאות בידי בן־גוריון, מציבה חלופה למערכת הדרישות המקובלת באקדמיה לתכנון אסטרטגי. רגישות בן־גוריון לתופעת ההתהוות וזריזותו בניצול יעיל תוך כדי תנועה, של ההזדמנויות שהתחוללו ברצף המערכות, הן ההסבר להצלחתו האסטרטגית בניווט אל הבלתי נודע.

אילו היתה בדילמות אסטרטגיית הכרעה מקצועית, לא היינו נזקקים למנהיגים. כאן עומק ההבדל בין שיטת הניהול המתאימה למערכת רכבות, לבין שיטת ההתנהלות באירוע מורכב - חסר תקדים וכאוטי במידה רבה. לכן, מבחנה של מנהיגות לאומית בתנאי משבר נבחן בסופו במבחן התוצאה והוא נתון לבחינה בעיקר במבט היסטורי.

אולם שיעור קומתו של מנהיג לאומי ניכר גם בנקודת הבראשית, בתבונת התנהלותו ובתעוזתו להחליט ולפעול בצעד נחוש אל הבלתי נודע.