אלי כהן והשד העדתי

הסדרה התיעודית "לוחם 566" על אלי כהן היא הישג עיתונאי ותיעודי מרשים. היוצרים ביצעו תחקיר מסועף, השיגו מסמכים מקוריים וראיינו עדים והיסטוריונים בישראל ובעולם הערבי (גילוי נאות: גם אני מופיע בפרק השני). הסיפור שמגוללת הסדרה רב־ממדי, מורכב, מרתק ומגובה כהלכה. עם זאת, קשה להתעלם מפרשנות בעייתית מאוד של יוצרי הסדרה לחלק מהמקורות ההיסטוריים שעמדו לרשותם. במיוחד אמורים הדברים בעדותו של אלי כהן בדמשק, שנקראה על ידי היוצרים באופן בלתי ביקורתי, ואף מוטה לכיוון תפיסה מסוימת מאוד של השסע העדתי בראשית ימי המדינה.

כבר בפרק הראשון של הסדרה צוטטו בהרחבה קטעים מפרוטוקול המשפט, ובהם כאלה שמשקפים תרעומת של כהן על יחס הממסד כלפיו כמזרחי. בשורות שצוטטו בהרחבה בסקירה על הסדרה בעיתונות, אומר כהן כי האשכנזים שולטים בכל עמדות הכוח במדינה, מכנים את המזרחים "שחורים" ומפלים אותם בכל דבר ועניין. כך אביו, שהיה סוחר עשיר באלכסנדריה, הידרדר לפת לחם בישראל.

ייתכן מאוד שאלי כהן סלד מיחסי הכוח העדתיים בישראל, אך אין להסיק זאת מפרוטוקול המשפט דווקא. במסגרת עבודתי המחקרית קראתי לא מעט פרוטוקולים של משפטי בגידה וריגול, וגם במשפטו של אלי כהן התעמקתי. בסיטואציה של חקירה או משפט, ובמיוחד כזו שמתנהלת מול מערכת שרירותית ורצחנית, הנאשם או הנחקר מנסים באופן טבעי לרצות את החוקרים ולומר להם את מה שהם מעוניינים לשמוע. כך בחקירות של מתנגדי משטר או מרגלים בקג"ב, מול בית הדין העממי הנאצי, בסוריה, ובמידה מסוימת אפילו במדינות מתוקנות ודמוקרטיות.

לפעמים מנסה הנאשם להגן על שותפיו למעשה. במקרים אחרים הוא מוסר תאריכים שגויים כדי לקצר את משך התקופה שהחוקר שואל עליה, או מדבר בשפה האידיאולוגית המקובלת על החוקר כדי לשפר את מצבו.

זו טעות להניח שאלי כהן ידע בוודאות שדינו נגזר למוות, ולכן אמר אמת לאמיתה. אפילו בארצות ערביות עוינות כגון מצרים, מרגלים ישראלים שוחררו לעיתים בעסקאות חליפין. לכן היה לו אינטרס קיומי למצוא חן בעיני חוקריו ושופטיו, ולכל הפחות לא להתעמת איתם. כל מי שקוראים את פרוטוקול המשפט נוכחים באווירה המאיימת והאנטישמית ששררה בו - בקללות, בצעקות ובעלבונות שהוטחו בנאשמים, למשל, או ברמיזתו של השופט שהיהודים למדו להיות בוגדים ומרגלים מהגמרא. זו לא אווירה שבה אנשים בוחרים לדבר בכנות.

מי שמאמינים שדבריו של אלי כהן על יחסי אשכנזים־מזרחים בישראל ייצגו את עמדתו האמיתית, צריכים לשאול את עצמם מדוע כינה את ישראל במשפט "פלשתין הכבושה". האם הפך פתאום לפרו־פלשתיני? כמו כן, רבים מהדברים שסיפר על עצמו היו שגויים בעליל. לא רק שלא עלה לישראל בעל כורחו, כפי שאמר במשפט, אלא שימש פעיל ציוני־מחתרתי במצרים במשך זמן רב. כמו כן, ניסה להתנדב למוסד עוד בטרם גויס בפועל. יש לקרוא ברוח זאת את המקורות הראשוניים לפרשה, לרבות עדותו של אלי כהן בבית המשפט בדמשק.

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי, חוקר תולדות המודיעין מהחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, בעל הבלוג "הינשוף" והעורך של "סוכן משולש – פודקאסט המודיעין והריגול".