זה לא שחור לבן

הגל הראשון של נגיף הקורונה לא חיסן את המעצמה הגדולה מפני גל נוסף של מתח ואלימות על רקע גזעי. המחאה על מותו הטרגי של ג'ורג' פלויד - צודקת. אלא שהיא התגלגלה במהירות לגל נרחב של מהומות, שהביאו להרס ולביזה בעשרות מוקדים ברחבי ארה"ב, בחלק מהמקרים בשידור ישיר. אמריקה היתה השבוע הכל, חוץ מחלום.

זה היה שבוע שבו אמריקה החזירה אותנו לשנות ה־60: חללית המריאה עם שני אסטרונאוטים, ומחאה סוערת ברחובות. על הסיבה השנייה היינו מוותרים. ראשית, בגלל מותו המיותר והנורא של פלויד; אבל גם בגלל המהומות הקשות, ותמונותיהן ששוטפות את הרשתות החברתיות ואינן משרתות את הקהילה האפרו־אמריקנית.

השאלה "מי מרוויח פוליטית" מהאירועים היא צינית ולא הוגנת כלפי הקהילה השחורה. אך קשה להימנע ממנה, ואחת הסברות היא שהמרוויח יהיה המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן, שייהנה מהאמפתיה של המוחים. רבים מייחלים (בעיקר בתקשורת) לכך שהאירועים יביאו להפסד של טראמפ בבחירות בנובמבר. אלה עלולים להתאכזב. המועמדים הרפובליקנים זוהו תמיד כמייצגים טבעיים של ערך ה"חוק וסדר". דוקטור עומאר וואסו מפרינסטון היטיב לבטא זאת השבוע, כשהזכיר: "אחד השיעורים הגדולים שלמדנו בשנות ה־60 הוא ש'סדר' הפך להיות סוגיה רפובליקנית".

ביידן, הנחשב לפופולרי בקרב המצביעים השחורים, תיאר את האירועים השבוע כ"קריאת השכמה" לאומה. אבל במידה רבה, הוא מייצג מפלגה שיש הטוענים כי תוכניות הרווחה שלה קיבעו את התלות של השחורים בחסדי הממשל והנציחו את מצבם.

מבחינה אלקטורלית, כדי לנצח זקוק ביידן ליותר מגיוס המוני של הקהילה השחורה בארה"ב. הוא זקוק גם לקולותיהם של לבנים בפרברי מישיגן, ויסקונסין ופנסילבניה - מדינות סגולות (מתנדנדות) שהצביעו לטראמפ ב־2016. ובמקומות האלה יש חשש מהתפשטות המהומות, זעזוע מהתמונות ודרישה חזקה ל"חוק וסדר".

המתח הגזעי הוא פצע היסטורי

פוליטיקה בצד - מדוע המתח על רקע גזעי עדיין קיים באמריקה בעוצמות כאלה גם ב־2020? למה שוטרים מפעילים אלימות ברוטלית כל כך כלפי חשודים שחורים? וכיצד מחאה שחורה מתגלגלת בכזו מהירות לביזה ולאלימות? האם אמריקה לא מצליחה למצוא חיסון?

עליית אובאמה ב־2008 הביאה תקווה גדולה, אולי גדולה מדי. גם בתקופתו לא שכך המתח הבין־גזעי, וגם תחת ממשלו התרחשו תקריות קשות. לקראת שלהי כהונתו של אובאמה, בשנת 2014, נחנק למוות אריק גארנר מניו יורק, במהלך מעצרו בחשד למכירת סיגריות ללא רשות. מילותיו האחרונות היו "אני לא יכול לנשום", בדיוק כמו מילותיו של ג'ורג' פלויד. מותו של גארנר, כמו גם הריגתו בידי שוטר של הנער מייקל מהעיירה פרגוסון במיזורי, היו הטריגר למחאות ולמהומות, וחיזקו את עלייתה של תנועת Black Lives Matter בארה"ב.

בעידן קלינטון, נשיא אהוב מאוד על הקהילה השחורה, נרשמו אירועי התעללות והרג קשים של שחורים על ידי שוטרים. כך למשל, במקרה של אבנר לואימה ב־97' שעבר התעללות מינית בעת מעצרו, או הריגתו של אנטוני בייז ב־94', ובאירוע השיא של הריגתו של אמאדו דיאלו מגינאה, שנורה למוות על ידי שוטרים. גם אז פרצו מחאות.

בשנות ה־60, השילוב בין התנועה לזכויות האזרח בהנהגת מרטין לותר קינג והמחאה נגד מלחמת וייטנאם גרמו לנשיא לינדון ג'ונסון לוותר בשנת 68' על כהונה נוספת. ג'ונסון, שתמך במאבק הקהילה האפרו־אמריקנית והוביל חקיקה בנושא, לא נרתע מהכנסת יחידות צבא לדיכוי מהומות חמורות בדטרויט (67') ובשיקגו (68'). גם הנשיא בוש האב שלח כוחות צבא ללוס אנג'לס כדי לדכא את הפרעות שפרצו לאחר זיכוי ארבעה שוטרים לבנים שפגעו קשה ברודני קינג.

הגזענות והמחאה, המהומות ודיכוין - לא נולדו בעידן טראמפ. לשום ממשל, דמוקרטי או רפובליקני, אין בעלות עליהן. הניסיון לראות במהומות סימן להתפרקות החברתית תחת טראמפ, הוא שטחי כמו הניסיון להאשים את ממשל אובאמה בהתפרצות המהומות בפרגוסון ובבולטימור.

זה לא אומר שליושב בבית הלבן אין קשר למציאות החברתית בשנות שלטונו. המתח הגזעי הוא פצע היסטורי, והניסיונות לאחותו עד כה כשלו. המצב לא ייפתר ללא טיפול בבעיות החברתיות שמשאירות אותם מאחור. הצהרת האמנסיפציה של לינקולן, חוק זכויות האזרח וחוק ההצבעה בתקופת ג'ונסון, ואפילו חוק ביטוח בריאות חובה של אובאמה - תיקנו עוולות חוקתיות, אך לא עקרו את הגזענות.

הנהגת השחורים נותרה ללא כלים להתמודד עם האפליה, האלימות המשטרתית והחיים בשכונות מוכות העוני, שמהן בני הקהילה לא מצלחים להיחלץ זה דורות.