בשבועות האחרונים צפינו כולנו בראיונות קשים שבהם העידו שחקני תיאטרון ועובדי מקצועות הבמה על הקושי שלהם להתמודד עם בעיות פרנסה עקב המשבר הפוקד את הענף בימים אלה של התפשטות הקורונה. לעיתים היה ממש ניתן לצפות בראיון קורע לב עם שחקן זה או אחר, ומייד בתום המהדורה בטלוויזיה, עבר המסך לשידור אחת מתוכניות הבישול.
אני בכוונה מתעכב רגע על תוכניות הבישול, משום שהן ממחישות את הפרדוקס. אין ספק שההיבט הקולינרי חשוב לתרבות החיים שלנו, אך כמות התוכניות המשודרות, בלייב ובשידור חוזר ללא הפוגה, מעוררת תמיהה. אדם זר שייקלע לישראל 2020 ויצפה בטלוויזיה, עלול לחשוב שזהו כל עולמנו התרבותי, ושכל תרבות הפנאי שלנו מסתכמת בצלחת וסכו"ם. דווקא בשעה שעולם התיאטרון מושבת והשחקנים מובטלים, יחד עם תפאורנים, מלבישים, מוזיקאים, מהנדסי קול וכיו"ב, אפשר לצפות שרשתות הטלוויזיה יגלו רגישות בראש ובראשונה למצוקה הכלכלית הזו.
רשתות הטלוויזיה, המראיינות בוקר וערב שחקנים ועובדי במה המשוועים לתעסוקה, לפעילות יצירתית ולפרנסה, נהנות מהפניית האצבע המאשימה כלפי הממשלה והמוסדות האחראים. לדאבוננו, אין שום עדות למחשבה אמיתית ביחס למצוקה שזה עתה הוצגה בשידור. משום שהאבטלה הקשה של אנשי התיאטרון, על מכלול העוסקים בו, מחייבת לחשוב כיצד להעשיר את התרבות הכללית בשעה שעולמנו התרבותי מצטמצם והולך, בגלל מגבלות מחלת הקורונה. במקום זה, אנו עדים להעמקת הרדידות התרבותית, בהסתפקות בעשרות רבות של תוכניות בישול.
חישבו מה היה קורה אילו מנהלי הערוצים היו ממירים זמן שידור מתוך עשרות תוכניות הבישול להצגות תיאטרון מגוונות לקהל הרחב - דרמות או קומדיות, כולל הצגות ביידיש, בלאדינו וכל תיאטרון אתני אחר. איזו תרומה תרבותית לחברה הישראלית בימים אלה, ואיזה סיוע כלכלי היה ניתן לתיאטראות השונים הנאבקים להתקיים ולשרוד. למעסיקים ולשחקנים ישולמו תמלוגים ושכר עבודה, ואילו החברה הישראלית כולה תחזור לתיאטרון ולתרבות פנאי עשירה ומגוונת.
אין לי ספק כי יוזמה כזאת היתה זוכה לעידוד ולתמיכה מצד מוסדות ציבור ומשרדי ממשלה, האמונים על קידום הפעילות התרבותית וקידום התעסוקה. שיתוף פעולה בין רשתות הטלוויזיה ומינהל התרבות במדינה, היה מביא לפתרון, לפחות בשעת החירום הזו.
במציאות, עברו כבר ארבעה חודשים ועדיין לא ראינו יוזמה כזאת יוצאת לדרך, אך תוכניות הבישול ממשיכות למלא את המרקע. הרדידות התרבותית ממשיכה לחגוג, ושחקנים ועובדי במה ממשיכים להתראיין ולתאר את מצבם הכלכלי הקשה ואת הסכנה לעתידם המקצועי.
זוהי שעת חירום, וכולנו נדרשים למאמץ ולתרומה ממשית לסיוע בפתרון הבעיות, ולא רק להציף אותן. האם לא הגיעה העת שהרשתות ייקחו יוזמה ויתנו דוגמה גם לאחריות ציבורית בשעה קשה זו? עובדי התיאטרון ושלל מקצועות הבמה מתארים מצוקה אמיתית, ערוצי הטלוויזיה יכולים להיות הפתרון.
ד"ר שמעון אוחיון הוא מנהל מרכז דהאן למורשת קהילות ישראל במזרח ובמערב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו