רבות דובר וידובר על תהליך השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, ככזה שיביא בסופו לתנופה בתחומי הרווחה, הכלכלה, התרבות, התיירות ועוד. בחרתי לדבר דווקא על הספורט, ששימש גשר לשלום הרבה לפני שנחתם ההסכם הרשמי בין המדינות.
טורניר הג'ודו (גרנד סלאם) באבו דאבי נחשב מאז ומתמיד לשנוי במחלוקת. מצד אחד הוא חשוב לצבירת נקודות אולימפיות קריטיות, ומצד שני, היה העניין הפוליטי, שהפך לנושא לא פחות חשוב מהפן הספורטיבי. כישראלי חוויתי את זה בתהליך הקבלה שלנו כנבחרת שמגיעה ממדינה שלא מכירים בה.
הפעם הראשונה שבה התחריתי באבו דאבי היתה ב־2017. ההרגשה היתה כמו משחק רולטה בקזינו. התחושה לכל אורך הדרך היתה שבעוד רגע עוצרים הכל ומחזירים אותנו לארץ, עד לרגע שבו יצאנו משערי הטרמינל. אגב, הדרכון שלנו נלקח בנחיתה והוחזר רק ביציאה, לקראת ההמראה, וזאת כדי שהמארגנים יוכלו להכחיש את נוכחותנו במדינתם. במילים אחרות, מעולם לא היינו שם. לא באופן רשמי, לפחות.
על המזרן נאלצנו להתחרות ללא שום סממן לאומי (דבר בסיסי ומובן מאליו עבור כל ספורטאי בכל תחרות) ואפילו כיסו לי במדבקה לבנה את הדגל שרקום על חליפת הג'ודו. לרגע לא הסכמתי, אבל אלה היו ההנחיות. אחרי שהטלתי את היריב שלי באיפון על הגב בקרב על הארד, קמתי והצבעתי על החזה בגאווה, במקום שבו רקום הדגל שהולך איתי שנים רבות, רק שהפעם הוא לא היה שם. תחושה של תסכול וחוסר צדק מילאה את ליבי, והכל בגלל פוליטיקה.
לאחר טקס המדליות, בעודי פוסע בחזרה אל אולם החימום, עצרו אותי שייח'ים מכובדים - האחד יו"ר איגוד הג'ודו המקומי והשני שר הספורט של אבו דאבי - והתנצלו על כך שלא יכולתי להניף את דגל ישראל. הם הדגישו כי הם עושים כל שביכולתם כדי שבתחרות הבאה נוכל להתחרות עם כל הסממנים הישראליים ונהיה שווים ככל העמים. מילותיהם ריגשו אותי ונצרתי את הבטחתם בליבי. שנה לאחר מכן זה גם קרה.
בזכות שיתוף פעולה של יו"ר איגוד הג'ודו העולמי, היו"ר הישראלי משה פונטי ושרת הספורט דאז מירי רגב, נוצר תקדים היסטורי ומשלחת ישראלית השתתפה באבו דאבי באופן רשמי, עם כל הסממנים, החל מהדגל ועד החליפות. דגל ישראל באולם ספורט במדינה ערבית. ידענו שעיני כל ישראל נשואות אלינו, ושהפעם זה הרבה יותר משמעותי מכל טורניר עד כה.
לאחר יום קרבות מול טובי הג'ודאים הגעתי לגמר, ואחרי ניצחון על גזימוב (מדליית כסף בריו 2016), זכיתי בזהב. הצלחתי להשמיע את התקווה ולהניף את דגל ישראל לראשונה על אדמת אבו דאבי.
בכל פעם שאני על הפודיום עם מדליית זהב, לא משנה היכן, אני מתרגש לשמוע את התקווה, אבל באבו דאבי נשברו כל השיאים. לא הייתי לבד על הפודיום. יחד איתי עמד כל עם ישראל! ובאותו הרגע הרגשתי שבזכות הניצחונות שלנו ייפתח גם הגשר לשלום, לחיבור ולשותפות בין שני העמים, ובתקווה שלבסוף גם הסכם חתום. היום, זה חלום שהפך למציאות.
שלכם, פיטר פלצ׳יק
