רפורמת ניסנקורן: זאב בעור של זאב

שר המשפטים ניסנקורן הכריז השבוע כי יקים בית משפט שלום לעניינים מינהליים. הערכאה השיפוטית החדשה תצטרף לשתי הערכאות הקיימות בביהמ"ש המחוזי ובעליון. המהלך שגובש על ידי המשנה ליועמ״ש דינה זילבר וצוותה בפרקליטות, בשיתוף הנהלת בתי המשפט, יחליף את המודל המנדטורי שהיה נהוג עד שנות האלפיים, שריכז את הביקורת על השלטון ועל המינהל בידי בג״ץ. לטענת יוזמי הרפורמה, הקמת הערכאה החדשה תחלק באופן מושכל את סמכויות הביקורת השיפוטית על המינהל, תתרום לפיתוח מקצועיות ומומחיות בקרב שופטי שלום, תייעל הליכים ותפחית את העומס, תגביר את הנגישות של הערכאות המינהליות לציבור ותוריד את העלויות הנלוות. לכאורה, יוזמה ברוכה ומתבקשת. בפועל, זאב בעור של זאב.

בית המשפט העליון הישראלי בשבתו כבג״ץ מתמודד עם כמה בעיות, שחלקן מבניות הקשורות בשורשיו ההיסטוריים המנדטוריים וחלקן קשורות לפילוסופיה השיפוטית האקטיביסטית הרווחת בו היום. מבחינה היסטורית, ריכוז סמכויות הביקורת על המינהל בידי הבג״ץ בתקופת המנדט נועד להבטיח כי לשופטים הבריטים יהיה רוב בערכאה המינהלית, שכן לא סמכו על השופטים הילידים (היהודים והערבים) בערכאות הנמוכות, שישמשו בורר בסכסוכי השלטון עם תושבי הארץ. עם הקמת בג״ץ הישראלי באותה המתכונת הפך הפגם ליתרון, שכן האזרח יכול למצוא לעצמו סעד ועזרה אצל השופטים הישראלים הבכירים, שלא חששו להתעמת עם המינהל ועם הביורוקרטיה של המדינה הצעירה. העתירות באותה תקופה ועד שנות ה־80 נגעו למעצרים מינהליים שרירותיים, מניעת רישיונות ועבודה מטעמים פוליטיים, שלילת תגמולים בוועדות ערר, אפליה בין קבוצות דתיות ועוד. כלומר, שופטי בג״ץ, שראו את עצמם כמגיני האזרח הקטן בריבו עם השלטון בענייני ביורוקרטיה ומינהל תקין.

אולם גישה זו נזנחה. למן שנות ה־80 נטל בג״ץ לעצמו את התפקיד של שומר החוק והדמוקרטיה. האזרח הקטן וענייניו ״הפעוטים״ נזנחו במידה רבה, וקרנם של העותרים הציבוריים עלה מאוד, שכן ברשותם סכסוכים ועתירות חוקתיות שחשיבותם חורגת מהמקרה ומהעוול הפרטי שנעשה לאזרח הקטן: גיוס חרדים, מתווה הגז, חוק הלאום, איכוני שב״כ, הסכמים קואליציוניים וכשירות לכהונת שרים וראשי ממשלה.

הרפורמה שניסנקורן מציע אינה למען האזרח הקטן, אלא רפורמה מערכתית שממנה ייהנו בעיקר השופטים והפרקליטים הבכירים. הרפורמה תכונן את בג״ץ כבית משפט חוקתי הדן באופן אקסקלוסיבי רק במה שיעניין את שופטיו. באופן טבעי יופנו מיטב המשאבים האינטלקטואליים שלהם לעתירות חוקתיות וציבוריות, ולמען העותרים הציבוריים, שימשיכו לפקוד את בג״ץ בשבתו כערכאה ראשונה ואחרונה. האזרח הקטן, לעומת זאת, יצטרך לכתת רגליו במסדרונות בית משפט השלום העמוס לעייפה כבר כעת, ולא יטריד את מנוחת השופטים העליונים. רפורמה זו מצטרפת לרפורמה בסדרי הדין האזרחיים, המחלישה את זכות הערעור לבית המשפט העליון. באופן זה נבנה ומבוצר בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה, בד בבד עם התעלמות מהדרישה הלגיטימית לרפורמה בהליכי בחירת השופטים ומהביקורת על האקטיביזם של מרבית שופטיו.

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בביה"ס למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ולפילוסופיה של השפיטה