"בעיני, מלוא כל הארץ משפט". כך מחדד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. באמירה זו מגולמת תפיסת עולם מגלומנית, שאינה מציבה גדרות בפני נחת זרועה של הרשות השופטת, יהיה אשר יהיה.
מבאר הכותב, "מכאן ,שכל בעיה הינה שפיטה”, כלומר, מצויה נורמה משפטית הנוקטת עמדה כלפיה. כדי למקד, קובע ברק כי "אין גבול לפריסתו של המשפט, בכל מקום שיש בו בני אדם חיים, שם יש משפט, אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט, אין פעולות (מעשים או מחדלים) שהמשפט אינו חל עליהם". זאת ועוד, אליבא דברק, מן הבחינה הנורמטיבית, כל סכסוך - ולו הפוליטי ביותר- הינו שפיט.
מומחים למדע המדינה כמו בכירים בדיסציפלינת המשפט, מזהים זיקת גומלין, שלא לומר מתח, בין המשפט לבין הפוליטיקה. הקונפליקט התמידי כמעט, הוא בין הגיוס הפוליטי לצורך ריסון כוחה של מערכת המשפט, לעומת האקטיביזם השיפוטי שתכליתו להשפיע על עיצוב פני השלטון ובראש וראשונה מעורבות בסמכויות החקיקה ובהחלטות הרשות המבצעת.
מכאן נגזרת התובנה לפיה המשפט אינו סטרילי, אלא הוא מהווה מרכיב נוכח בפוליטיקה, ומעשית מתווה נורמות של אסור ומותר. מכל מקום, בהקשר זה קובע השופט ברק כי "שיקול דעת שיפוטי" הינו חיוני, וכי פרשנות משפטית ללא שיקול-דעת שיפוטי הינה אגדה.
דווקא משום כך, עולה במלוא חריפותה סוגיית משפטו של ראש הממשלה נתניהו ואולי אף מעבר לזה, קרי - מידת ההצדקה לעצם הגשתו של כתב האישום נגדו. צריך להכיר בעובדה שכל עוד ירחפו בחלל האוויר סעיפי האישום האקוטיים נגד נתניהו, תשרור בציבוריות הישראלית תחושה של קיטוב חברתי חריף, אשר תתודלק כפועל יוצא של אמפליפיקציה תקשורתית בערוצי המדיה המובילים, כביכול בשם דגל הדמוקרטיה האבסולוטית, גם אם נהיר כי מדד הדציבלים העולה מן ההפגנות נגד ראש הממשלה אינו מייצג אל נכון את התפלגות יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה.
מכל מקום, המוטו המשמש דבק מלכד של פלגי המפגינים, הוא לכאורה, טענת השחיתות המיוחסת לראש הממשלה ומכאן ערעור הבסיס המוסרי לעצם נשיאתו במשרה הבכירה. טענה מזוקקת זו, גם אם מהווה "סיפור כיסוי" לדבר קיומה של מטרה אסטרטגית אחרת, נסתרת, שתכליתה השתתת האידיאולוגיה של השמאל הפוליטי, הרי שהיא במקרה הטוב, מוקדמת, בהינתן חזקת החפות העומדת לכל נאשם, לצד העובדה שמשפטו של נתניהו טרם החל; ובמקרה החמור, חותרת תחת הכרעה דמוקרטית ומחבלת באושיות המשטר בישראל.
יש להכיר בעובדה שקו פרשת המים "משנה המצב" בישראל הוא החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. לטוב או לרע, ייתכן שכתב האישום היה, בעיני רשויות האכיפה, מעוגן ומבוסס לתלפיות, לשעתו. מכאן נבעה המוטיבציה של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, "להמר על כל הקופה" ולהטיל לפתחו של בית המשפט את מלוא כובד המשקל במגמת הרשעתו "הבטוחה" של ראש הממשלה.
מבלי לחוות דעה לכאן או לכאן, יהיה זה בבחינת עצימת עיניים להיוותר אדישים לנוכח תשומות ראייתיות מצטברות, שיש בהן כדי לסדוק את הגישה הטוטאלית של הפרקליטות בבואה להמליץ על הגשת כתב האישום. מימרה לטינית מוכרת מעולם המשפט גורסת כי "הספק פועל לטובת הנאשם"(in dubio pro reo) , וגם מנקודת מבט שאינה משפטית, דומה כי ממד הספק לגבי מסד האישומים נגד ראש הממשלה אינו זניח, ולא ברור אם נשען על יסודות איתנים.
כאמור, תיאורטיקנים של עולם המשפט מודים כי מתקיימת זיקת גומלין בין מערכת המשפט לבין הפוליטיקה, באופן שעשוי להזריק תשומות משפיעות, שתתגבשנה כפועל יוצא של הפעלת שיקול דעת שיפוטי רציונלי. במלים אחרות, מערכת המשפט אינה סטרילית ואסור לה לאמץ גישה שתהיה אדישה ומנותקת מתהליכים חיצוניים מכוננים.
מעשית, שומה על היועץ המשפטי שיבחן במלוא כובד הראש את גודל השעה מבחינת התהליכים המעצבים את מעמדה של ישראל במרחב המזרח תיכוני, תהליכים המקיימים דינמיקה חיונית, שהשחקנים המובילים במסגרתם, הם בעלי חותם אישי משפיע ואף מכריע. אין תימה שהמהלכים האזוריים הנרקמים, כבר מסווגים ע"י גורמים משפיעים בתקשורת הבינ"ל, ככאלה הראויים להיכלל במועמדות לפרס נובל לשלום.
איש לא יחלוק על המשמעות האסטרטגית ארוכת הטווח מבחינתה של ישראל, המגולמת בכינון יחסי שלום עם מדינות ערביות ומוסלמיות, כחלק מההיערכות האזורית נוכח האיום הקיומי הנשקף מצד איראן. לכל אלה תשומות משפיעות המנחות שיקול דעת שיפוטי רציונאלי. כאשר ניצבים אנו בעיצומו של עידן חדש, שיש שיגדירו אותו כטקטוני, המגלם ערכים מוספים לישראל, באופן שאינו כרוך בפרשנות משפטית, הרי שמשקלו הסגולי של ההיגיון איתן יותר משיקולי אגו כאלו או אחרים.
זאת ועוד, עולם המשפט נהג להביא בחשבון במכלול שיקוליו את הממד ההיסטורי, כהצדקה לשיקול דעת משפטי. גם אם הרציונל מנחה הסתכלות לאחור כפקטור משפיע, הרי שבהתייחס למקרה הפרטני של ראש הממשלה, ההיסטוריה מתרקמת בעשייה עכשווית ומתמשכת, המשנה מציאות; אל יקל הדבר בעיני גורמי אכיפת החוק, ויהיה זה מעשה נמהר, על גבול הדווקאי, שלא להפנים את גודל השעה.
ד"ר רפאל בוכניק-חן הוא עמית מחקר במכון בגין-סאדאת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
