"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מפגינים ניכור מול מצוקת האזרחים תחת הסגר

,עודכן

זה שלושה שבועות שאזרחי ישראל חיים תחת מגבלות קשות. ריקי מחדרה ואבי מאשקלון יצאו לחל"ת, צמצמו את פעילות העסק המשפחתי ו־ויתרו על ארוחות החג אצל ההורים. הם עשו זאת מתוך תחושת אחריות אישית וערבות הדדית.

אתמול התפרסם בעמודים אלו מאמר חשוב מאת ד"ר סיגל שפרן־תקוה וד"ר ערן גנץ, המציג את המאבק בקורונה כמלחמת התשה הכותשת את היחידות הלוחמות: "הגענו לשלב שבו אין לנו מספיק חיילים", זעקו שפרן־תקוה וגנץ את מצוקת הצוותים הרפואיים ופנו בקריאה נרגשת לציבור: "אזרחי ישראל: אנא הימנעו מהתקהלות (מסיבות, הפגנות, תפילות) ועטו מסיכות. כמה קשה זה כבר יכול להיות?".

הירידה המשמעותית במספר הנדבקים ובשיעור הבדיקות החיוביות מלמדת כי רובם המכריע של אזרחי ישראל הבינו את חומרת השעה.

מנגד, כולנו עדים לפריקת עול בלתי נסלחת מצד קבוצות מופקרות שמתעקשות לאטום את אוזניהן לקריאותיהם הנואשות של הצוותים הרפואיים בפרט ואזרחי ישראל בכלל.

התקשורת ישראלית מוקיעה, ובצדק, את אותם קבוצות ופלגים קיצוניים במגזר החרדי שהחליטו לצפצף על ההנחיות. אבל אותה תקשורת שמגנה את מפירי ההנחיות במגזר החרדי, מלבה את אש המרי האזרחי של ציבור אחר שהחליט להשתמט מהמערכה. מדי שבוע יוצאים אלפי ישראלים לרחובות, מפירים את ההנחיות ומתקהלים בצורה אסורה במאותיהם ובאלפיהם מבלי לשמור על ריחוק חברתי, כשרבים מהם אינם עוטים מסיכות.

המסר שעובר לאזרחי ישראל מהמפגינים ומהאולפנים פשוט: אם זה מספיק חשוב עבורכם, לגיטימי שתצפצפו על ההנחיות. מטרת העל של הפלת נתניהו מצדיקה מבחינתם את כל האמצעים, כולל זריעת אנרכיה ותחושת הפקרות.

מפגיני השמאל הרדיקלי יורקים בפניהם של ריקי מחדרה ואבי מאשקלון, שמבינים שכל התקהלות פסולה עתידה לגבות חיים ולהאריך את הסגר. הפרופיל הסוציו־אקונומי של מחאת השמאל יכול להסביר את הניתוק והניכור שהם מפגינים למול מצוקתם של אזרחי ישראל. המפגינים בכיכרות שכונות היוקרה ובצומתי הכניסה ליישובי העשירון העליון יכולים להרשות לעצמם את הארכת הסגר והמגבלות.

מפגיני השמאל יורקים בפרצופם של מיליוני אזרחי ישראל בדומה לפלגים החרדים הקיצוניים, אך בניגוד לאחרונים, שמעולם לא התיימרו לקחת חלק במפעל הציוני, המפגינים עושים זאת באותה נשימה שבה הם תובעים לעצמם את עמדת הקברניט ותפקיד ההנהגה. זוהי עזות מצח מסדר גודל אחר. למרבה הבושה הם זוכים לא רק לרוח גבית מכלי התקשורת המרכזיים, אלא גם ממפלגות השמאל־מרכז, שהתיימרו לקדם ערכים ציוניים ופטריוטיים ומלבים כעת אנרכיה בעת מאבק לאומי.

את כתם הכישלון של אוסלו השמאל לא מצליח למחוק כבר 20 שנים. את כתם מסיבות ההדבקה ההמוניות והקמפיין לשבירת הסולידריות החברתית בעת מאבק במגיפה, יהיה לשמאל קשה עוד יותר להסיר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר