כך הפך השמאל את הרוב הימני לבלתי רלוונטי

בימין השתרשה האופנה ללעוג לקמפיין "רק־לא־ביבי" שהפך, ובצדק, סמל לרדידות פוליטית ולשנאה חלולה. הלעג אולי במקומו, אבל בתוך ערפל הקרב התעמולתי, רובנו מפספסים את התמונה הגדולה: קמפיין הרק־לא־ביבי מצליח. כשבוחנים את יחסי הכוחות בדעת הקהל לעומת יחסי הכוחות במערכת הפוליטית, מדובר בהצלחה מסחררת שהופכת את הרוב הימני המובהק לרעוע ולשברירי, ואת השמאל, שהפך למיעוט מובהק, לבעל סיכויים לא מבוטלים לעמוד במרכז הקואליציה הבאה.

כדי להבין את עוצמת ההצלחה של קמפיין הרק־לא־ביבי, צריך להכיר בכך שקיים זה מכבר רוב ימני מובהק בציבור הישראלי, ושסקרי הבחירות מצביעים לראשונה על תרגום מקסימלי של הנטייה ימינה עם כוונת ההצבעה: מפלגות המגדירות עצמן כימין מקבלות בכל הסקרים כ־75 ולעיתים אף כ־80 מנדטים.

כשאלו הם יחסי הכוחות, עמדו בפני השמאל שתי אפשרויות: להמשיך לדפוק את הראש בקיר בהתנגשות חזיתית שבה הפסדיו בבחירות ידועים מראש, או לנצל את שליטתו במוקדי הכוח על מנת להמיר את הציר שעליו נעה המערכת הפוליטית, באופן שיעניק לו סיכויי הצלחה ריאליים. כך הומר קו השבר המרכזי בתרבות הפוליטית שלנו, מהתנגשות אידיאולוגית של השקפות עולם בין הימין לשמאל, לציר חלופי המתבסס על סוגיה פרסונלית: רק־ביבי מול רק־לא־ביבי. זה הציר שהופך את השמאל ממיעוט מובהק למחנה בעל תוחלת ריאלית.

כשבוחנים את מערכת הבחירות הנוכחית מבעד לפריזמה הזו, מגיעים לשתי מסקנות חיוניות: הראשונה היא ששוב הוכח שההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח יודעת להפוך את הרוב הימני המוצק לכמעט לא רלוונטי. שוב ושוב יימצאו הפוליטיקאים הימנים שיפעלו במסגרת כללי משחק המוכתבים מלמעלה, על ידי שחקנים מתוחכמים ויעילים מהם.

המסקנה השנייה היא שהקמפיין להחרמת נתניהו, שאומץ על ידי כל מפלגות השמאל ועל ידי שתי מפלגות ימין לפחות - תקווה חדשה וישראל ביתנו - הוא המשכו של מסע הציד המשפטי־תקשורתי נגד נתניהו באמצעים אחרים. מראשית חקירות נתניהו ניסה השמאל לתקוע טריז בין נתניהו למצביעי הימין. מהפגנות "הימין הערכי" של יועז הנדל ושות' ועד הבמה הלא פרופורציונלית שמקבל כל איש ימין שמוכן ללכלך על נתניהו באולפנים. השמאל והתקשורת השתמשו בכל טריק אפשרי כדי להציג את התמיכה בנתניהו כתמיכה בשחיתות או כמתקפה מסוכנת על הממלכתיות.

לא רק נתניהו גילה עמידות בפני מסע הציד המשפטי־תקשורתי, אלא גם רובם המכריע של מצביעי הימין, שסירבו להתרשם מ"יוקרתן" של מערכות החוק והאכיפה. כשהוא בשיא חולשתו, העניקו גדעון סער ואביגדור ליברמן לשמאל במתנה את הטריז המבוקש שכל כך התקשה להשיג. בלעדיהם לא היתה לשמאל תקומה, אך הוא השכיל להשתמש באגו ובאינטרסים של פוליטיקאים ימנים כדי לרסק את הרוב הימני לגורמים. השאלה המכריעה היא אם מצביעי הימין יהיו נבונים מספיק על מנת שלא לצעוד ישירות לתוך המלכודת הזו.