מזרח תיכון חדש מתחיל בעזה

כמו בשנת 1948, עת יצאו הפלשתינים - ההנהגה והרחוב כאחד - למלחמה שהביאה על ראשם אסון, כך גם הפעם, הפך טופאן (שיטפון) אל־אקצא, כפי שכינה חמאס את מתקפת הטרור שלו על ישראל שאליה יצא בגיבוי של הרחוב העזתי, למבול המאיים להטביע את עזה כולה.

מלחמת "חרבות ברזל" עשויה להימשך עוד זמן רב, שבועות ואולי חודשים. אבל ניתן לקבוע בזהירות כי ההכרעה בה כבר נפלה, וכי מדובר בעיקרו של דבר בשאלה של זמן, בהנחה שזה יעמוד לרשותנו, עד שצה"ל ישלים את המשימה שהוטלה עליו -השמדת יכולותיו הצבאיות של חמאס כמו גם יכולתו לשלוט ברצועה.

העיר עזה, ליבה של הרצועה, מכותרת בידי ישראל ומצויה למעשה בשליטה של כוחותינו. העיר הולכת ומתרוקנת מתושביה, נכתשת מעוצמת המתקפה הישראלית על קיני הטרור שבה, וגם אם הקרבות ברחובותיה יימשכו עוד שבועות וחודשים, הרי שהיא הופכת עיר רפאים, שעברה וגם עתידה מאחוריה. שעון החול, וגם החמצן, של חמאס הולכים אפוא ואוזלים, הגם שהוא מוסיף לשגר טילים וללחום בכוחות צה"ל, כאילו מה שקורה מעל לפני השטח בעזה אינו מעניינו. אחרי הכל, לחמאס מעולם לא היה אכפת מתושבי עזה, והוא מאמין כי ככל שירבו ההרוגים ברצועה - כך ייטב לו ויהיה לו קל יותר להשיג את מטרותיו.

נוכח התמונות מעזה, אין פלא שבישראל, בעולם הערבי וגם במערב, החל הדיון בשאלת היום שאחרי - מי צריך לשלוט בעזה ולנהל את ענייניה?

לכך יש להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, עם כל החשיבות של דיון שכזה, רצוי שנתרכז בהווה ולא בעתיד, היינו בהשלמת המשימה שהוטלה על צה"ל. ראשי חמאס עודם בחיים, בתוככי עזה וגם מחוצה לה - בקטאר, בסוריה ובלבנון - והם משמרים יכולת, גם אם מוגבלת, להפעיל את אנשיהם המסתתרים במנהרות כדי לפגוע בכוחות צה"ל. כל עוד לא יישבר חמאס וכל עוד לא יוכלו כוחות צה"ל לנוע ולפעול ברחובות עזה כפי שהם פועלים באיו"ש, הרי שהמלאכה לא הושלמה. את חמאס לא צריך להכות מכה קשה, אלא מכת מוות.

שנית, לשאלה מי ישלוט בעזה צריך להקדים את השאלה היכן יהיה צה"ל ערוך ביום שאחרי.

האם ייסוג אל גבול הרצועה ויסתפק בחדירות לתוככי עזה בכל פעם שהדבר יידרש? בכך אין די, וצריך להבטיח שלצה"ל יהיו נוכחות קבע ושליטה בתוך הרצועה, שבלעדיהן קשה יהיה לשלוט בנעשה בה - הן לאורך קו הגבול עם מצרים והן לאורך צירי הרוחב המחברים בין חלקיה של הרצועה.

אף מדינה ערבית אינה מוכנה כידוע לקבל לידיה את האחריות לרצועה, והדבר האחרון שאנו צריכים הוא כוח בינלאומי, דוגמת יוניפי"ל, שיירתע מלהתמודד עם חמאס ודומיו ורק יגביל את יכולתנו לפעול בשטח

שלישית, ישראל נרתעת מכיבוש מלא של עזה ובמקביל לוחצים האמריקניםלהשבת הרשות הפלשתינית אל הרצועה. אלא שהרשות חלשה ומוכה, מתקשה לשלוט באיו"ש וקשה להניח שתרצה או תוכל לקבל לידיה את השליטה בעזה. הרשות גם מדברת על רצונה בשלום, אך כישות מדינתית היא מקדמת, למשל במערכות החינוך שלה, את רעיון המאבק בישראל. לכן הפקדת הרצועה בידיה משולה לקנייה של חתול בשק. אף מדינה ערבית אינה מוכנה כידוע לקבל לידיה את האחריות לרצועה, והדבר האחרון שאנו צריכים הוא כוח בינלאומי, דוגמת יוניפי"ל, שיירתע מלהתמודד עם חמאס ודומיו ורק יגביל את יכולתנו לפעול בשטח.

על היום שאחרי צריך, אפוא, לדבר רק אחרי שתושלם המשימה. גם אז צריך להתכונן לאפשרות, גם אם זו אינה מעוררת אצלנו התלהבות, להוסיף ולשלוט בעזה, וליתר דיוק במחנות האוהלים ההולכים ומוקמים על הריסותיה, גם בעתיד הנראה לעין.

חיסול חמאס ככוח לוחם בעזה יאפשר לישראל לפנות לשרטוטו של מזרח תיכון חדש - יצירת מציאות ביטחונית נוחה יותר בגבול הצפון, כמו גם לשוב ולחדש את תהליך השלום עם העולם הערבי, הממתין בינתיים שנכריע את חמאס, שבו רואות מדינות ערב משום איום לא רק לישראל אלא גם לעצמן.