לא מסיבה ולא עיתונאים

כבר סיפרתי שאיני נמנה עם הצופים בטלוויזיה בימים אלה. זה לא קשור לשמירה על הנפש מפני מראות מזעזעים, וגם לא לבריחה מעיסוק באקטואליה פוליטית - שתי הסיבות הבסיסיות והצודקות להימנעות מצפייה - אלא מסיבה שלישית ועיקרית, והיא הנטייה של אולפנים פתוחים לייצר דינמיקת בינג' של צפייה ממושכת. אלה חומרים שאי אפשר באמת להפסיק לראות אותם, וכשאדם רואה ברצף חמש שעות דברת שחוזרת על עצמה - הוא נעשה משוגע, ולא משנה מה התוכן. בסוגה אחת בלבד אני כן צופה בימים אלה, והיא תדרוכי דובר צה"ל ומסיבות העיתונאים של ההנהגה, ובכל פעם מחדש אני יושב מול המרקע ומהר מאוד קם באכזבה. התדרוכים ומסיבות העיתונאים הם משאב מאוד־מאוד חשוב. עם כל הכבוד לעיתונאינו ולפרשנינו, עבור רבים, כמוני, מסיבות העיתונאים והתדריכים הם הסיבה היחידה לצרוך טלוויזיה בימים אלה. אנחנו באים לשם כדי לשמוע משהו, ולא מקבלים שום דבר. לא ברמת ההצהרות ולא ברמת הראיונות.

הביקורת העיקרית המוטחת בראש הממשלה מאז תחילת המערכה ועד לפני ימים אחדים היתה למה הוא אינו עונה לשאלות. אני מתעלם מטענה שטותית זו, מפני שהשבוע הוכח שהיא כזו.

כחכוח אחד, חיוך אחד, רגע קל אחד של מבוכה, "לא יודע" ו"אני צריך לבדוק" אחד של הדוברים, היה מרגיע ונוסך ביטחון יותר מכל הטקסטים המדוקלמים האלה

בשנייה שראש הממשלה החליט להשיב לשאלות, השאלות שהוא נשאל היואם הוא "לוקח אחריות"וכיוצא באלה הקנטות פוליטיות (שגם גרמו לו ליפול באלגנטיות אל הבור שנכרה לו), כך שזה לא הסיפור מבחינתי. הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע בימים אלה, אחרי שכבר די הוסכם שאת העניין הפוליטי דוחים לשש אחרי וכו', הוא מה קורה עכשיו. כיוון שאני איש שעוסק בבמה וברטוריקה, האכזבה שלי נוגעת לאופן שבו ראשי המערכה ודובריה עושים שימוש בכלי הזה שעומד לרשותם ולרשותנו. למה הם קוראים מטלפרומפטר טקסטים כתובים מראש? הרי זה אינו טקסט לזכר מישהו או משהו, וגם לא מתן דו"ח רבעוני לחברי הדירקטוריון. למה זה צריך להישמע כמו הצהרה או נאום, ולא כמו דברים שהם באמת אומרים? מוגזם לבקש מאנשים שעומדים בראש מערכות ענק שיידעו להסביר במילים את מדיניותם ואת החלטותיהם? - ואם זו אכן הצהרה רשמית - למה בכל יום? לא מספיק פעם בשבוע או פעם בחודש? אשר לדובר צה"ל, למה הוא נושא נאומי מורל מלאי עזוז, ולא מדווח ביובש מה היה, מה צפוי וכיצד להתנהג? למה הוא נשמע כאילו הוא מתנצל על משהו? למה כל טקסט שלו כאילו נפתח במילים הסמויות "בניגוד למה שאתם חושבים... צה"ל פעל כך וכך"?

החמצה אחת גדולה. רגעי המפגש האלה היו יכולים להיות מנוע הביטחון וההרגעה של תושבי ישראל. במקום זה הם הפכו לבזבוז זמן, שתכליתו ניסיונות מלאכותיים להרמת המורל באמצעות מילים שמשדרות "עוצמה", "ביטחון" ו"שליטה". לא, זה לא. כחכוח אחד, חיוך אחד, רגע קל אחד של מבוכה, "לא יודע" ו"אני צריך לבדוק" אחד של הדוברים, היה מרגיע ונוסך ביטחון יותר מכל הטקסטים המדוקלמים האלה. איך קרה שאני מוצא את עצמי מתבונן במסיבת עיתונאים של רה"מ ושני שריו הבכירים, ותוהה מתי כבר יסתיים השעמום ויחזור ניר דבורי?