אחדות בעיניים פקוחות

"אין אלימות! אתה יודע כמה הרימו ידיים? הרגו!" - צעק באמוק אדם מבוגר למי שניסה להרגיע אותואחרי שדחף בכוח את כתב רשת 13, אבישי בן חיים, בהתכנסות משפחות החטופים ברחבת בית הנשיא. "1,400 איש הוא הרג", צעק אחר בעודו מניף דגל ישראל. תחושת הסיפוק של הקהל היתה ניכרת.

בן חיים בינתיים נעלם מהשטח, אבל זה לא הפריע להמון האדם לזעוק לעברו בידיים שלוחות "לך". לא רק מי שעמדו מסביבו של אותו איש אלים תמכו בהתקפה על בן חיים, אלא גם רבים מעמיתיו, וכך גם אנשי תרבות ומשפיענים ברשתות החברתיות. מעטים השמיעו דברי ביקורת, חלק הוציאו התנגדות רפה. אחרים הגדילו לעשות והשוו את בן חיים ללני ריפנשטאל, ואת ספרו ל"מיין קאמפף". אפשר היה לחשוב שהם נזהרים מחשש שהתוקף נמנה עם משפחות החטופים.

אבל גם אחרי שהתברר כי אין לו קשר לחטופים, אף אחד לא חזר בו. למעשה, נראה שחלקים בציבור ראו באקט האלים הזה דבר נחוץ, דווקא עכשיו. זאת לא התקפה, הם טענו, אלא הגנה עצמית מפני הסכנה שבן חיים מגלם. האלימות נגדו לא דומה לאלימות נגד שום עיתונאי אחר שהביע את דעותיו בזמן המלחמה (למשל, האלימות הבזויה נגד העיתונאי ישראל פריי). בן חיים לא אמר מילה. הוא הגיע לסקר עבור ערוץ שהוא עובד בו. הפרובוקציה היתה הימצאותו במקום (או בכל מקום ציבורי אחר). עצם קיומו תואר כמלהיט את הרוחות, כרשעות.

לכן כל ההצדקות לתקיפה שלו אינן אלא ניצול של מצב המלחמה כדי לקבוע סטנדרט חדש של הדרה. מי היה מאמין שבזמן המלחמה הנוראית הזאת יצמח גל שנאה חדש נגד ה"ביביסטים"? אותו ציבור מומצא שהוגדר רק כדי לכוון טוב יותר את חיצי השנאה (אל מזרחים ו/או ימנים ו/או בעלי ביקורת חברתית). מנהיגי מחאת "רק לא ביבי" מנסים להרגיל אותנו לכך שיש דמויות או אנשים לא ראויים שקיומם פוגע ברגשות הציבור.

ה"ביביסטים" הופכים יעד לחיסול, שלא צריך לשחק איתו לפי כללי משחק מקובלים. כל זה קרה כמובן עוד הרבה לפני טבח שמחת תורה, אך כעת התפיסה של "הטרור הביביסטי" ממשיכה להתעצם. אנשי רל"ב לוקחים בעלות על האבל גם אם אינו אישי שלהם, ול"ביביסטים" נעשית דה־הומניזציה עד כדי נישולם מהטראומה הלאומית. עליהם מותר להטיל את כל הרפש. ואגב, לקטגוריה הזאת אפשר להכניס כמעט כל אדם שאינו רצוי.

זה עד כדי כך חסר גבולות, שאפילוטל גלבוע, שאחיינה נחטף, סולקה ממקומות שונים בשל היותה "ביביסטית". כולם חלק מהטראומה הלאומית הזאת. דוגמה אחת היא אותה צעירה שאמרה בלבביות לשתי מפגינות "כולנו אחים", והן דחו אותה. באותה שבת היא לחמה גם עבורן. סילוק הקולות הביקורתיים בשיח הציבורי היה ונמשך.

ה"ביביסטים" הופכים יעד לחיסול, שלא צריך לשחק איתו לפי כללי משחק מקובלים. כל זה קרה כמובן עוד הרבה לפני טבח שמחת תורה, אך כעת התפיסה של "הטרור הביביסטי" ממשיכה להתעצם

זה עשורים שהדרישה לשוויון של מזרחים נתפסת כלא לגיטימית. כמי שעוסקת באופן עקבי בנושא המזרחי, גם אני רגילה לקבל תגובות שליליות ואף פגיעה בפרנסה. אבל מאז תחילת המלחמה קיבלתי כמה הודעות מטרידות מאנשים שדורשים ממני להתנצל על הביקורת החברתית, ורומזים שגם בי האשמה על מה שקרה. אחדות? אחדות מותנית בשקט. בזה שמזרחים ו/או ימנים לא ידברו עוד על נושאים כמו הדרה, פערים חברתיים, אפליה. שלא יציפו את הבעיות שלהם ולא ישאפו לשוויון.

אם יש משהו שכולנו למדנו מ־7 באוקטובר זה להפסיק להכחיש, להתעלם. אבל לא מעט אנשים בעלי השפעה מבקשים להמשיך לעצום עיניים מול מה שצריך יהיה להיעשות בעתיד כדי לשמור על שלמות החברה בישראל. ההתעלמות מחלישה את ישראל קודם כל כחברה ואחר כך כמדינה.

סילוק של קולות ביקורתיים מהספרה הציבורית לא רק מנציח את הפערים - הוא מעמיק את הפילוג בתקופה של אחדות, גם אם מדומה.