זה לא עניין של ימין ושמאל. בטח

ב־2011 עשרות אלפי אזרחים צעירים (ולא רק) יצאו להפגין ברחובות, במהלך שלימים ייקרא "המחאה החברתית".

אף שהיתה תל־אביבית במהותה, היא סחפה בתחילה כמעט את כל המדינה, כולל את כותב שורות אלה. יוקר המחיה ומחירי הדיור הבלתי אפשריים העסיקו (ועדיין מעסיקים) את כולם, מצהלה ועד איתמר, ממצביעי עופר כסיף ועד למצביעי הדר מוכתר, ולרגעים נדמה היה שסוף־סוף קמה מחאה חוצת מגזרים בישראל השבטית.

דברים החלו לחרוק, כמובן, כשמובילי המחאה, שהקפידו לדבר בשם כל עם ישראל, החלו לדבר על מתנחלים ועל ליכוד. אז קרה התהליך הקבוע: חרף ליווי תקשורתי עצום, ההתעניינות הציבורית דעכה. המוני מצביעי הימין שתמכו בה נטשו באכזבה לקול מצהלות אנשי ה"אמרנו לכם" מימין, ששוב צדקו כשלעגו להם (ולי) כשחשבנו שזו הפגנה משותפת.

מובילי המחאה הנוכחית כבר נמצאים בשלב אחר, אמנם הם מאיימים, תוקפים, יורים (בינתיים באוויר) ואומרים בגאווה שאם צריך יהיו פה גם גופות - אבל חשוב להקשיב להם: זה לא עניין של ימין ושמאל. מה פתאום

כצפוי, כל אחד ואחת ממובילי המחאה התבררו ככאלו שבחרו להיות מריונטות בעסקת האקזיט של חייהם דאז: סתיו שפיר ואיציק שמולי קיבלו כרטיס כניסה לכנסת, והפכו - מי היה מאמין - לפיגועים אלקטורליים; ושיר נוסצקי (מי?) מנהלת כיום בשכר נאה עמותה שולית, עם שם שיחרוג אפילו ממכסת המילים של הטור הזה. רק דפני ליף, האידיאולוגית היחידה שסירבה להצעות פוליטיות, נעלמה מחיינו כמו פריט שנות ה־80 בשיר של טונה.

יותר מעשור לאחר מכן יצאה לרחובות מחאה נגד הרפורמה המשפטית. הפעם המושכים בחוטים הגיעו מוכנים הרבה יותר, ובחרו בקפידה את הבובות שלהם. במקום צעירים תל־אביבים טרנדיים ותאווי פרסום, נשלפו הפעם צייתנים בוגרים, פרופסורים והייטקיסטים (תל־אביבים וחובבי פרסום).

אלא שאז נעשתה הטעות הבסיסית: הוכרז ש"זאת לא הפגנה של ימין ושמאל!". מי שהחזיק פעם שלט מחאה מכיר כללים ידועים כמו "לא מפגינים באלימות", "לא חוסמים כבישים ללא אישור", "רצוי להצטייד בדאודורנט" וכו'. בישראל קיים כלל נוסף, ייחודי וכמעט אמפירי. ברגע שנאמר המשפט "זאת לא הפגנה של ימין ושמאל!" - זאת הפגנת שמאל.

אין כל בושה בהפגנות שמאל. להפך. אישית, יש לי לרוב הרבה כבוד לאנשים מכל מחנה שקמים ויוצאים להפגין, במקום ללהג מול המקלדת. הבושה נמצאת בניסיון להסתיר את זה. בקריאה זו, המארגנים חשפו את הקלפים מוקדם מדי. כך יצא שלמעט מתן כהנא ושאר אופורטוניסטים קבועים ונטולי מצביעים, הימין והסרוגים בפרט - אלו שנופלים שדודים לקריאות אחדות, מזויפות למיניהן - הבינו מהר מאוד שהם לא רצויים. מחאת 2011 הסתיימה בקול נפיחה חרישי, וללא רוב הציבור, למרות ערך הוויקיפדיה המרשים שנותר ממנה.

מובילי המחאה הנוכחית כבר נמצאים בשלב אחר, אבל: אמנם יש להם מיליציות אלימות שצרות על בתי כנסת ושמתגאות בביזוי של תפילות ראש השנה ויום כיפור; אמנם הם מאשימים את תחלואי העולם במתנחלים ובחרדים ובקהלת ובליכוד ובכל מי שלא מתיישר עם יפי הבלורית; אמנם הם מאיימים, תוקפים, יורים (בינתיים באוויר) ואומרים בגאווה שאם צריך יהיו פה גם גופות- אבל חשוב להקשיב להם: זה לא עניין של ימין ושמאל. מה פתאום.