אשת השנה שלי

בשלהי חודש אלול עשיתי לי מנהג לבחור באיש/אשת השנה. כך ראיתי ב־1960 ב"העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי, שהעתיק מפעל זה מהשבועון האמריקני "טיים".

בדרך כלל אין הבחירה קלה. בעיקר בישראל, שגם בשנותיה הרגועות היא תוססת ורבת מחלוקות - כיאה ליורשת בית הלל ובית שמאי - והמחלוקות הן למעשה הבסיס ההיסטורי למהות הדמוקרטית של היהדות.

לעיתים נמנעת בחירת יחיד. לפני תשע שנים, קצין סיירת גבעתי איתן פונד חדר למערת חמאס, והביא ראיות חותכות לחטיפת חברו הדר גולדין ולפגיעה בו. הוענק לו צל"ש, ולא היה אפשר לדלג עליו בבחירת איש השנה.

באותה העת דן השופט דוד רוזן בשחיתות שבפרשת "הולילנד". הוא עשה כן ביושרה וביעילות, ודן באומץ את אהוד אולמרט לשש שנים בכלא. שוב לא היה אפשר לדלג עליו בבחירת איש השנה.

היתה לעיניי הכרעת הוועדה לספרות בפרס נובל, שחילקה אותו ב־1966 בין ש"י עגנון לבין נלי זק"ש. בחרתי, אפוא, ברוזן ובפונד.

השנה המסתיימת עלינו בעוד כשבוע - מי ייתן ויכלו קללותיה - התאפיינה ללא עוררין בהפגנות המחאה. גם מתנגדיה רואים בהן את תמצית העיסוק הציבורי ב־35 השבועות האחרונים. אך מי?

רבים בלטו. צמחו אלמונים מקרב הטייסים המתנדבים במילואים ואנשי ההייטק והרופאים והרופאות והאחים  והמורים, ובזרועות שונות של המאבק בלטו בעיקר שלוש: נשיאת העליון אסתר חיות, שעיקר המערכה עוד לפניה; הפרופסור לפיזיקה שקמה ברסלר; והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. שלושתן ראויות, אך בנקודת הזמן הזו דומה כי שימת הלב מתמקדת בבהרב־מיארה.

לפני זמן מה, בתום ההצגה "היה שלום, מר הפמן" בבית ציוני אמריקה, הצופים זיהו את בהרב־מיארה באולם - ומייד הקיפוה במעגל של מחיאות כפיים וקריאות עידוד. בימים אלה היא נקטה צעדים נוספים, שמבטאים אומץ ותבונה ונכונות לשלם מחיר נוכח מתקפתו חסרת הרסן של יריב לוין, הנעזר בדברים נקלים נגדה מפי עמיתיו לקואליציה. שר המשפטים תוקף אותה בחריפות חסרת תקדים, והיא נטועה במקומה ולא נסוגה. מפני שאכן אי אפשר להצדיק באורח ציבורי את השבתת הוועדה לבחירת שופטים, שנבחרה כדין אבל שאינה לרוחו של לוין, החותר לכופפה למרותם של הפוליטיקאים.

בזכות המחאה הנחרצת היא ניצבת עתה מול ממשלה במצב "גרוגי". המושג לקוח מתחרויות איגרוף: המתאגרף החלש טרם נפל לקרשים, אבל הוא נע בזירה ללא תכנון. הוא שולח את אגרופיו להכות ביריבו, אך הולם באוויר בלבד. שום צעד מצעדיו לא עולה יפה - כפי שיעלה בגורל הפשרה הדרמטית שנארגת עתה במשכן הנשיא, שתסתיים בלא כלום ושכל־כולה מהלך שנועד למנוע דיון בבג"ץ בחסימת החקיקה השיפוטית של הממשלה.

לפני זמן מה, בתום ההצגה "היה שלום, מר הפמן" בבית ציוני אמריקה, הצופים זיהו את בהרב־מיארה באולם - ומייד הקיפוה במעגל של מחיאות כפיים וקריאות עידוד

ההוכחה שהממשלה במצב "גרוגי" מצויה בצבר כישלונותיה. טרם עלה בידה לממש את תוכניותיה הבלתי ראויות, עניין גדול כקטן:

גחמתו של דודי אמסלם להדיח את מיכל רוזנבוים מעוכבת; נבלמת עיקשותו של שלמה קרעי - הגובלת באי־סבירות קיצונית - להדיח את מישאל וקנין מתפקידו הבכיר בדואר ישראל, ונחשף השקר שבימיו נרשמו הפסדים בעוד ההפך הוא הנכון; כוונתו של קרעי להשתלט על שוק התקשורת נמצאת על סף דעיכה; ומי היה מעלה בדעתו שארה"ב, הטרודה בסין ובאיראן ובמשפטי טראמפ, תקדיש דקה כדי למנוע את הדחתו ההזויה של דני דיין מראשות "יד ושם". כמעט כל יוזמותיה הבלתי ראויות של הממשלה נמצאות בהליכי עיכוב.

בהרב־מיארה הפכה סמל לתוצאה, ולפיכך - היא ראויה לתואר אשת השנה כמגינת הדמוקרטיה. הבולט שבמהלכיה היה התייצבותה החד־משמעית נגד סירובו של לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, שקמה כחוק. אשר על כן, היא ראויה לתואר אשת השנה.

כבר נאמר כי "יש הקונה עולמו בשעה אחת". על שמה רשומות כמה וכמה שעות כאלה.