במאמרה "סיפורה של שפחה נרקיסיסטית" במדור זה, מתכחשת אינס אליאס לפמיניזם שבשמו גם היא עצמה פועלת.
במשך חודשים מנסה ומצליחה תנועת "בונות אלטרנטיבה" לייצר סדר יום נשי פמיניסטי במסגרת המחאה נגד ההפיכה המשפטית. למעשה, התנועה מובילה את ההתנגדות להיבטים מסוכנים של פגיעה בזכויות נשים הנגזרים מהרפורמה, ואף משמיעה קול אפקטיבי ומחבר ביחס להידרדרות המתמדת של מעמד הנשים בישראל.
מיצג השפחות, בחריפותו ובוויזואליות האפקטיבית שלו, עשה בדיוק את מה שנועד לעשות - הוא יצר עיסוק ציבורי אינטנסיבי במעמד הנשים בישראל ובסכנה הרובצת לפתחן של נשים מפגיעה בשוויון ומצמצום זכויותיהן.
על כן, לא ברור על מה מלינה אינס אליאס. כמי שבמשך שנים עוסקת בפוליטיקת זהויות של נשים ובהיעדרו של קול פמיניסטי ישראלי מגוון ולא חד־ממדי, הייתי מצפה שתברך על התעצמותה של תנועה שנותנת קול לנשים ישראליות מכל המגזרים והאמונות, שנקבצו תחת חזון של בניית אלטרנטיבה למציאות החברתית בישראל, ופועלת לקדם שוויון חברתי וזכויות נשים בכל זירות החיים. את חיצי הביקורת מפנה אליאס לשימוש של התנועה בנשים "בשר ודם" למיצג השפחות, כשהן עוברות לשיטתה החפצה שבעקבותיה מתערער מצבן הרגשי. המיצג שנתפס בעיניה כפוגעני כלפי נשים דתיות וחרדיות הוא "שימוש ציני בנשים, בגופן ובנפשן, כדי לקדם אינטרסים שאינם קשורים בהן, בתוך מחאה שמובילים בעיקר גברים".
הציניות היחידה שאני מזהה נוכח תמונת מציאות זו היא זו של אליאס עצמה, שמוחקת את טוהר כוונותיהן ואת הישגיהן של נשים, מכל הצבעים, העדות והעמדות האמוניות, שיוצאות מבתיהן מתוך סולידריות כלפי אחיותיהן
הציטוטים הללו ממחישים בדיוק את הסיבה שבעטיה הפמיניזם הישראלי הוא "פמיניזם לבן" המנותק מצורכיהן של נשים במגזרים מגוונים. אליאס לא רואה כל ערך בהתגייסותן של נשים בכל הארץ, מכל העדות, המגזרים והעיסוקים, למיצג עוצמתי שמתריע על הסכנה המאיימת של נשות ישראל כולן. היא מתעלמת מהעובדה שתחת "בונות אלטרנטיבה" פועל תא נשים חרדיות ודתיות אקטיביסטיות, הנלחמות בתוך קהילותיהן בהקצנה ובעיוותים, ומפגינות בבני ברק ותחת בית השר פרוש.
היא מערערת על טוהר כוונותיהן, או לחלופין מגנה את בוחן המציאות של מנהיגות התנועה, המשמשות לשיטתה כלי שרת לקידום אינטרסים שאינם קשורים אליהן. כמי שמובילה את התנועה בהתנדבות מלאה, אבקש להבהיר: במשך קרוב ל־40 שבועות נשות "בונות אלטרנטיבה" נמצאות ברחובות בהתנדבות מלאה ומתוך תחושת שליחות. מקריבות את זמן עבודתן, זמנן הפרטי, הזמן עם משפחותיהן וילדיהן, צועדות, זועקות, נרטבות ממתכת"זיות, מעוכבות, נעצרות ומותקפות בתקשורת לא פעם - כל זה לטובת שמירה על חירותן ועל זכויותיהן של כל נשות ישראל. הציניות היחידה שאני מזהה נוכח תמונת מציאות זו היא זו של אליאס עצמה, שמוחקת את טוהר כוונותיהן ואת הישגיהן של נשים, מכל הצבעים, העדות והעמדות האמוניות, שיוצאות מבתיהן מתוך סולידריות כלפי אחיותיהן.
וכמו לא די בכך, היא מוסיפה לעג תלוש מהמציאות כשהיא מבקרת את הדרך שבה מנסה התנועה לממן את פעילותה, שמתקיימת מאז חודש פברואר מכוח תרומותיהם של הפעילות עצמן, בני משפחותיהן והציבור הרחב. אליאס טועה לזהות את גיוס התרומות באמצעות חפצים ממותגים (עם לוגו או מסרים של "בונות אלטרנטיבה" בלבד, אגב, ממש לא של "שפחות", כפי שכתבה והטעתה) כסחר בכאב של נשים. מדובר בדרך לגיטימית לגיוס משאבים במדינה שבה רק אחוז אחד מכספי פילנתרופיה מגיע לארגונים העוסקים בזכויות נשים, משאבים המשמשים לפעילות שכל מטרתה היא למנוע כאב של נשים ולקדם אותן. על כך הוקמה "בונות אלטרנטיבה", על כך היא נאבקת, ועל כך תמשיך להיאבק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו