התור מסביב לבניין שבו שוכנת הגלריה של סותבי'ס בלונדון היה ארוך. כמותו גם זמן ההמתנה. אך מאחר שלא רציתי לפספס את התערוכה, המתנתי. מזג האוויר היה צונן במידה. בשום רגע לא התגעגעתי ל־30 פלוס מעלות בתל אביב. גם לא ללחות.
כשנכנסתי פנימה נשאבתי לתוך הרפתקה מופלאה. מוצגים בה כל החפצים, האמנות, הבגדים, החפצים של סולן להקת קווין, פרדי מרקיורי. 3 קומות, המון אולמות, גדושים בכל חפצי חייו של האמן המדהים, ששינה את עולם המוזיקה.
גם מי שצפו בסרט על חייו, רפסודיה בוהמית, שעלה לאקרנים ב־2018, לא קיבלו את מלוא היריעה על אודות מרקיורי. לא הוצגה שם עובדת היותו מאוהב ביפן. בכלי האוכל, בבגדים, ברהיטים. בחדר אחד בתערוכה מוצגים עשרות בגדי קימונו צבעוניים ממשי טהור. לצידם גם בגדי הפאייטים שנהג ללבוש בהופעות. צמודים ונוצצים.
באולם אחר מוצג פסנתר הכנף שעליו הלחין את שיריו, וגם הגיטרה שבה ניגן. על כורסה גדולה זרוקה ברישול גלימת הקטיפה האדומה עם השוליים הלבנים, שהיתה סימן ההיכר שלו.
תערוכה מהפנטת, שבקרוב תיעלם מחיינו. הפריטים יתפזרו ברחבי העולם, כי החפצים, הבגדים והמחברות המקוריות עם הטקסטים בכתב ידו לשירי הלהקה מוצעים למכירה פומבית, שתתקיים השבוע בבית המכירות סותבי'ס בלונדון. הכל צפוי להימכר. המעריצים יתנפלו על כל כל צלחת או כלי נגינה, כי פרדי מרקיורי אלוף בדורו.
ייתכן שהמדינה צריכה להקים פרויקט שתפקידו שימור החפצים והפריטים שליוו אמנים במהלך פעילותם האמנותית. להקים קרן מיוחדת שתפקידה יהיה לרכוש את הבתים או את הסטודיו שבהם פעלו אמנים מובילים, ולשמר אותם
לאחר שיצאתי מהתערוכה הרהרתי בפרטיה. ביתו של מרקיורי היה צריך להיהפך למקדש־מעט, על שלל חפציו, לזכרו ולפועלו, כדי שלאורך שנים יוכלו המעריצים ואוהבי המוזיקה לבקר בביתו ולהתחבר למה שהניע אותו. היופי הרב שהוסיף לחיינו לא יכול להתפזר לרסיסי־רסיסים שלעולם לא ייאספו לדבר שלם.
אלא שבמציאות, לצערי, אין כבוד לכוכבי עבר. אף אחד לא חושב שצריך לכבד את זכר האמנים הגדולים שהולכים מאיתנו. אין תודעה היסטורית מספקת. בספרייה הלאומית שומרים כתבי יד של חלק מהסופרים. מיעוטם, כמו ש"י עגנון, זכינו שגם ביתם נשמר והפך למוקד עלייה לרגל. אבל הוא היחיד שאינו מעיד על הרבים, וחבל. מעטים האמנים, הסופרים והמשוררים שהמדינה, או גוף כלשהו, דואגים לשמר את הבתים שהם פעלו בהם, למען הדורות הבאים.
ונוסף על כך, טרם לכתם מאיתנו, חשוב לדאוג לרווחתם עד יום אחרון. להודות להם על השירים, הסיפורים, היצירות, המוזיקה, הפסלים והציורים שהם הביאו לחיינו ובכך העשירו אותם. מדוע אין יוזמה כאן בישראל להקמת היכל תהילה, "hall of fame" שבו יכבדו את מורשתם של האמנים מן התחומים השונים?
ייתכן שהמדינה צריכה להקים פרויקט שתפקידו שימור החפצים והפריטים שליוו אמנים במהלך פעילותם האמנותית. להקים קרן מיוחדת שתפקידה יהיה לרכוש את הבתים או את הסטודיו שבהם פעלו אמנים מובילים, ולשמר אותם.
כולנו יודעים מי האמנים שראויים להנצחה, אז יפה שעה אחת קודם. כי אחרי הכל - they were the champions of the world.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו