מחאת הנשים הערביות

השבוע התקיימה מול משרד ראש הממשלה בירושלים הפגנה יוצאת דופן. השתתפו בה כמה עשרות נשים ערביות, ששכלו את בניהן או את בני הזוג שלהן ואחרים מבני משפחתן. איש לא שמע או סיקר, האירוע הזה לא פרץ לתודעה הציבורית. זה לא מפתיע, משום שגם איש מהשרים או מחברי הכנסת שעברו לידן לא דיבר איתן, לא חיזק אותן ולא הזדהה מספיק כדי להבטיח שיטפל בנושא שלמענו הן מפגינות. נושא הביטחון האישי.

ברור - לו היינו בתקופת בחירות, הדברים היו נראים אחרת, או לו המפגינות היו יהודיות, המדינה כולה היתה עומדת מלכת. אך כאשר מדובר בנושא שטרם הגיע ללב הקונצנזוס, וטרם גרם זעזוע בחברה היהודית או לא כוון אליה, מעטים הם שיתעניינו בו. יוזמת המחאה של הנשים הערביות השכולות, הסוחבות טראומה אישית וקולקטיבית איומה, החלה בשנתיים האחרונות, עם ריבוי מקרי הרצח בחברה הערבית.

אף שיוזמת המחאה הנשית הזאת החלה בתקופה שבה התקיימו כמה מערכות בחירות לכנסת, ואף שגם עתה אנו מצויים סמוך לבחירות מוניציפליות, היוזמה עדיין לא הצליחה להעלות את הנושא לסדר היום בעוצמות הראויות.

אמנם מדובר ביוזמה פרטית ללא אמצעי סיוע כל שהם, אך דווקא עכשיו היא יכולה להיות התקווה לשינוי המצב השפל שאליו הגיעה החברה הערבית, דווקא בשל העובדה שנשים מובילות אותה, במיוחד נשים שכולות שכבר נכוו מהפשע וסובלות ממנו יום יום.

יוזמות ההפגנה סברו, אולי בהיגיון, שאם יפגינו בזמן שישיבת הממשלה נערכת, הן תוכלנה להעלות את הנושא לסדר היום של קברניטי המדינה ומקבלי ההחלטות. מה שלא ידעו הוא שהדבר האחרון שיכול לעניין את שרי הממשלה ואת ראש הממשלה בכלל, זה נושא הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, וחבל שכך.

רק בחודשים האחרונים שמענו הבטחות עד אין סוף של האחראים בממשלה שהם יפעלו למיגור הפשיעה. בינתיים שום דבר לא השתנה, והטיית כוחות המשטרה לטיפול במחאה נגד המהפכה המשטרית מחלישה את האפשרות למציאת פתרונות או למניעת המשך שפיכות הדמים בחברה הערבית. לא פלא שהגענו ליותר מ־120 קורבנות, וכמעט ללא כל פענוח של מקרי הרצח.

דווקא הנשים הערביות יכולות לנצל את המומנטום כדי להוביל מחאה חשובה וצודקת בכל חלקי המדינה באמצעות הפגנות וחסימות, ואם צריך - גם להגיע לב תיהם של חברי הממשלה, להשמיע את צעקתן וזעקתן ולדרוש טיפול שורש בבעיה. ובניגוד לאופן הטיפול של מנהיגי הציבור הערבי, פעילות נכונה ומאבק נכון וצודק של הנשים הערביות יכולים גם להעלות את הנושא לסדר היום, וגם לגרום למקבלי ההחלטות לפעול ולתת עדיפות לנושא הפשיעה והאלימות. הנשים - יהודיות וערביות כאחת - יותר מגברים ויותר מכל גורם אחר, חשופות ונוגעות בנושא האובדן והשכול.

דווקא הן יכולות לתרום למניעת המשך שפיכות הדמים בחברה הערבית, המדממת והסובלת בכל יום, בכל שעה ובכל דקה מהפשיעה, וזו הזדמנות טובה וחשובה לחזק אותן ולתמוך במאבקן, כדי שיניב פרי ותוצאות מהר יותר.