לעצור את הפרוטקשן בצה"ל

נגן על מדינת ישראל רק בתנאי שנשלוט בה - רק בתנאי שהמילה האחרונה בענייני המשטר הדמוקרטי תהיה בידינו ויובטח השלטון הממשי בידי החושבים כמונו. זה מה שטייסים אחדים, שמספרם לא ברור, וחיילים וקצינים בתפקידים חיוניים אחרים, שוקלים בדעתם לומר לאזרחי ישראל.

מה זה אם לא מעילה באמון? במה זה שונה משבט בדואי האומר לאיכרי פתח תקווה בסוף המאה ה־19: נגן עליכם בתנאי שתהיו בני חסותנו ותשלמו לנו פרוטקשן?

ה"לשעברים" מטפחי החתרנות בצה"ל בועטים לא רק במורשת של עצמם, של כל חייהם לפני שאיבדו את דרכם. באיומי הפרוטקשן החוזרים הם דורכים ברגל גאווה, גאוות שתלטנים, על ליבת ההמנון שלנו, על "להיות עם חופשי בארצנו".

העם החופשי שבהמנון אינו רק תושבי תל אביב ובנותיה ברחבי הארץ, אלא כל תושבי "ארץ ציון וירושלים".

בבעיות המשטר הדמוקרטי, בסוגיות מעמדם של נבחרי הציבור לעומת ממונים מטעם הציבור, רבים מאוד בעם חושבים אחרת מה"לשעברים" החותרים תחת אושיות הצבא. את הרבים האלה החתרנות בצה"ל שואפת להפוך בכוח הזרוע מאזרחים לבני חסות.

אנחנו חייבים לדחות את שפת הפרוטקשן שהפיצו כאן אנשים כמו אהוד ברק ודן חלוץ, מנהיגים כושלים ולכן נטולי בושה ושואפי נקם. היא פוגעת חמורות בשרידות של המדינה ובריבונות אזרחיה מעל ומעבר לכל מנהיג, מפקד או פקיד בכיר. ושפת הפרוטקשן הזאת גם מסכלת כל יכולת לשאת ולתת על פשרה בהסדרת הדמוקרטיה שלנו ובתיקון החבלות שהסב לה מִשפּוּט־יתר בעשורים האחרונים. בעיות משטריות מעצם טבען מצריכות פשרה, ולא כיפופי ידיים ברוטליים מהסוג שגם אנשי צבא וגם משפטנים נוטים להם, בגלל האופי העימותי, המתנגש, המובנה בעצם המקצוע שלהם.

הקצונה של ישראל לדרגותיה השונות, בשירות ובגמלאות, חייבת להוקיע ולבלום ככל יכולתה את מסע החתרנות נגד הכפיפות של צבא העם לנציגים המוסמכים של העם. אבל עיקר האחריות לבלימה מוטל על שר הביטחון יואב גלנט, על הרמטכ"ל הרצל הלוי ועל רה"מ בנימין נתניהו.

גם לפני כמה שבועות ההתנגדות של מיעוט גדול וחשוב בציבור היתה ברורה, אבל דבר לא הכין אז את נתניהו, גלנט והלוי לאירוע הסרבנות הסחטנית, למעט זיכרונות על אלטלנה ופירוק הפלמ"ח, שמידת הרלוונטיות שלהם לא היתה ברורה. הבלבול ניכר בפעולות שלהם. אין פלא שהדברים הגיעו עד סכסוך גלוי בין נתניהו לגלנט ועד סף פיטורי גלנט, שנמנעו לבסוף.

עכשיו המצב וסכנותיו נהירים הרבה יותר לשלושה הממונים מטעמנו על צה"ל. ככל שיידרש, הם חייבים להדיח מטיסה, או מכל תפקיד אחר, כל מי שמרים יד על הממלכתיות הישראלית. ועליהם לגייס אותם על פי חוק לתפקידים אחרים ולמצות את הדין הצבאי עם כל מי שיסרב לגיוס. סרבנות וסחטנות מקומן מחוץ לגדר. אסור למצמץ גם לנוכח פגיעה בביטחון המדינה, כי כניעת הממשלה לפרוטקשן שכזה תפגע פגיעה אנושה ביותר בביטחון המדינה. זו הברירה שהציבו בפנינו אובדי דרך ודעת.

לפני שבועות אחדים גלנט, ועימו קצינים בדימוס אחרים שתמכו כמוהו ברפורמה דמוקרטית, כמו גרשון הכהן או עוזי דיין, קראו לעצור את החקיקה כדי לאפשר משא ומתן על פשרה.

הצעתם התקבלה לבסוף - אך ללא תועלת. לאחר מעשה אפשר לקבוע כי טוב שנעשה הניסיון הכושל בבית הנשיא, וגם עכשיו, אחרי שיחוקק התיקון המינורי לחוק יסוד: השפיטה, יש לקרוא לחידוש המשא ומתן שגנץ ולפיד נטשו בחוסר אחריות.

אבל לפני כן, מתנגדי הרפורמה חייבים ללמוד שיריביהם נחושים לא פחות מהם ולא ייכנעו לסחטנות. הבנה כזאת היא תנאי הכרחי להיתכנותה של פשרה ראויה בין הצדדים.