ושוב זה קורה לו: אהוד ברק הוא הדבר הכי טוב שקרה לתומכי הרפורמה

"מחאת קפלן" מוכת הסנוורים, מתנהלת עתה מכוח האינרציה (ההֶתְמֵד), שהרי את הרפורמה המקורית כבר קשה לזהות. היא דומה כרגע יותר ל"ערבה חבוטה" מאשר לכל דבר אחר; גבינה מחוררת ומחרחרת. שֶׁיְּרָיִים מעוררי חמלה; זיכרון עצוב לצורך אמיתי בתיקון מערכת המשפט, שממשלת ימין עם שתי ידיים שמאליות הצליחה לחרב.

ולמרות זאת, אם יש אדם אחד, שמביא תומכי רפורמה מתונה כמוני לא להרים ידיים, ולנסות בכל זאת, להפיח רוח חיים בגווייה הזאת, הרי זה אהוד ברק.

ברק וחבריו (חלוץ, אולמרט וגולן) שבמידה רבה כבר ניצחו, הופכים עצמם עתה מכוח אינרציה של קיצוניות ושנאה, גם למחרבי המחאה ומרחיקים ממנה קהלים שהיו שותפים לה. קנאותם הכמעט אובדנית, בנתב"ג, באיילון ובמעגלי הסרבנות בואכה גבול הציות, מקוממת אפילו מתנגדי רפורמה (סקרים כבר מעידים על כך) ששואלים את עצמם האם המטרה אכן מקדשת את האמצעים? האם תיקון מינורי יחסית, בדמות צמצום עילת הסבירות, אכן מסכן את הדמוקרטיה? הרי גם בימים השפויים של הנשיאים לנדוי ושמגר – בטרם נבראה הסבירות - היתה כאן, לא תאמינו – דמוקרטיה. אז אולי "קץ הדמוקרטיה" היא עלילה ופייק? אולי יש צדק בדרישה לגרוע מעט ובזהירות מכוחה של מערכת משפט שמתערבת בעניינים לא לה. אפילו לפיד וסער דיברו על כך בעבר.

ברק, קבלן הריסות עם ניסיון מוכח, שמביא יותר ויותר אנשים למחשבה שנייה כזאת, עושה כדרכו עבודה יסודית. בהתנהלותו הטוטאלית, הרושפת, המטיפה, המסיתה והמפלגת, הוא קורא למרי אזרחי ולאי ציות, ואינו חדל לגדף את נתניהו וממשלתו: "המופקר", "המפקיר", "הבדיחה הזאת", "ביבי השופכין", "מחלה אוטואימונית", "איש ריק" ועוד כדמון לשונו המשתלחת.

רק לאחרונה, באחד מאולפני הטלוויזיה שהועמדו לרשותו, הוא דרש בגסות "להשתיק את החֲבֵרָה" דניאל רוט אבנרי, שהעיזה לחלוק על כבודו, מה שעורר אצל אחדים זיכרון בלתי נשכח: ברק כינה פעם את החלטת בג"ץ לאפשר לנתניהו להתמודד על ראשות הממשלה – "החלטה ויימארית", משמע: החלטה ברוח שופטי רפובליקת ויימאר בגרמניה ערב עליית הנאצים, אז שנתרגש מ־"להשתיק את החברה"?

שרף כמה מועדונים

די ברור עכשיו, אם במקרה החמצתם זאת, שאצל החייל המעוטר ביותר בצה"ל, כמו אצל אחדים מעמיתיו למחאה, נתניהו אינו אמצעי להפלת הרפורמה, אלא הרפורמה - ודאי במצב הצבירה הנוכחי שלה - היא אמצעי להפלת נתניהו. גם מי שאינו מחסידיו המובהקים של רה"מ, נדחק עתה בחזרה אליו, מכיוון שחבורת הברק, וגם גנץ שהפך שבוי שלה, מזכירה להם כל פעם מחדש שהחלופות גרועות כנראה יותר.

אצל חבורת ברק, נתניהו אינו אמצעי להפלת הרפורמה, אלא הרפורמה - ודאי במצב הצבירה הנוכחי שלה - היא אמצעי להפלת נתניהו

ברק מצטיין בכך יותר מכולם. הוא כבר "שרף כמה מועדונים" (ומפלגות) לאורך הקריירה הפוליטית שלו. זה קרה לו לראשונה לפני 23 שנה, באחד הפליק־פלקים הפוליטיים הכי שערורייתיים שנראו במקומותינו אי פעם. תחילה הצהיר כי "רק מי שאינו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטאלי של העם היהודי לירושלים, ורק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר מחזון העם... ולאמונתו ולתקוות חייו, מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של ישראל על חלק מירושלים". אלא שחודשים אחדים אחר כך, בקמפ דיויד 2000, ברק הסכים לחלק את ירושלים והעיר העתיקה, תוך שהוא קורע לגזרים את החברה והדמוקרטיה הישראלית, שלגורלן הוא כה חרד עתה.

אישים שכלל לא זוהו עם הימין הישראלי, הצהירו אז בכתב שוויתוריו של ברק בעניין ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, בטלים ומבוטלים. המשפטן מאיר רוזן שהיה היועמ"ש של משרד החוץ, מוטי אשכנזי, מחולל תנועות המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים, תא"ל (במיל') בר דוד, ועוד רבים אחרים, הבהירו אז כי "ויתורי ברק בעניין ירושלים לא יחייבו אותם ולא את מדינת ישראל והעם היהודי כולו". הם הגדירו את ויתוריו "בלתי חוקיים בעליל" ו"נסיון לשדוד את דעת תושבי ישראל ואת אוצר העם היהודי". ברק אגב, עשה זאת עם ממשלת מיעוט, לאחר שארבע ממפלגות הקואליציה נטשו אותו, עד שאפילו תומך מוצהר בפתרון שתי המדינות, כפרופ' שלמה אבינרי, כפר אז בלגיטימיות של מהלכיו.

ב־2019, מירכתי רשימת "המחנה הדמוקרטי", בניסיון לקושש עוד כמה קולות, פרסם ברק התנצלות על הרג 12 אזרחים ערבים במהומות אוקטובר 2000, מה שהתפרש על ידי חלקים בציבור, כיריקה בפרצופם של יהודים שפורעים ערבים מוסתים ניסו לרצוח בהם. קשה היה ליישב בין ההתנצלות לבין המהומות ההן, שהיוו המשך ישיר לאינתיפאדה השנייה. חלק מערביי ישראל הצטרפו אז לפלשתינים בהפגנות הזדהות אלימות. יישובים יהודיים הושמו במצור ושוטרים ואזרחים הותקפו באבנים ובבקבוקי תבערה. כמה ממנהיגי התנועה האסלאמית אף הבטיחו באותם ימים להפוך לשהידים, אבל ברק - התנצל.

ללא בקרת נזקים

אפילו "המשמר הלאומי" - שנהגה ותוכנן בימיהם של נפתלי בנט ועמר בר-לב, כדי למנוע עוד מחדל וליקוי מאורות בערים המעורבות, כמו במאי 2021, או כאוס ואובדן שליטה, כמו באוקטובר 2000 - הפכך אצל ברק - בימי נתניהו (ובן גביר), ל"משמרות המהפכה". התנהלות אופיינית למי ששופך את התינוק עם המים.

גם החלטת ברק כשר בטחון מ־2009 להוציא את ישיבת הר ברכה בראשות הרב אליעזר מלמד ממסלול "ההסדר" עם הצבא, לקתה באותה טוטאליות שמאפיינת לא פעם את ברק. זה קרה לאחר שהרב סירב לגנות הנפת שלט מחאה על ידי חיילי גדוד שמשון, נגד פינויים שצה"ל ביצע בחומש. ברק, שמעודד עתה סרבנות, היה יכול לקיים הידברות עם מלמד, אחד הרבנים היותר שקולים ומכבדים ביהודה ושומרון, ולסיים את האירוע אחרת, אבל הוא הסביר אז - איך שגלגל מתהפך לו – כי הוא "רואה בחומרה רבה כל תופעה של סרבנות ואינו מוכן לקבל כל סטייה", מול "מעשים ודברים שמערערים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, ושאין להם מקום במדינה מתוקנת".

לו רק היה מאמץ מעט מכך היום, אלא שאצל ברק כמו אצל ברק המטרה מקדשת את האמצעים, ואין בקרת נזקים אמיתית בדרך. אביר הדמוקרטיה, שרומס עכשיו את המנגנון הכי דמוקרטי בעולם – בחירות – מקצין כל העת את התנהלותו, כשהיעד האמיתי הוא החלפת השלטון; יעד שהחבורה של ברק החלה להתכונן אליו, כפי שנחשף לאחרונה, עוד לפני היות הרפורמה, ועוד לפני היות הממשלה.

ככל שחולפים הימים, וקנאותו של ברק – בשפה, בסגנון ובתוכן - מתעצמת, מבינים זאת יותר ויותר אנשים. אין לדעת האם ומתי יעלה בידו להביס את נתניהו, אבל נכון לעכשיו בקנאותו החורכת, שפוגעת בעוד ועוד ערכי יסוד, ברק הוא נכס מניב עבור הימין, ואולי תקוותם האחרונה של אחדים מרכיבי הרפורמה.