ענבל פרלמוטר: הסוד הוא סולידריות

ענבל פרלמוטר חיה ומתה לבד. גם כשהיו סביבה אנשים, איש לא הבחין בהתמכרותה הקשה. איכשהו היא הצליחה לשטות בכולם. במנהלים שלה, בחברותיה ליצירה, אפילו בזוגתה המצליחה קורין אלאל.

זה לא נשמע הגיוני, בוודאי לא כשמדובר בבחורה צעירה ומכורה. אבל כשצופים בסרט "ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר", שיצרו אביגיל שפרבר ושרון לוזוןושזכה בפסטיבל "דוקאביב"- זה המסר שמגיע מהמרואיינים. שומעים את מי שאמורים היו להיות הכי קרובים אליה, ומדבריהם מבינים שאיש מהם לא ידע, או היה שותף שלה לצריכת סמים. פרלמוטר כנראה תמיד עשתה את זה לבד, ושמרה את סודה היטב.

אפשר להתפתות להאמין לעדויות, ואפשר גם לחשוב שאולי, אבל רק אולי, יותר מדי אנשים מספרים סיפור למצלמה שמאחוריה אין מי שישאל שאלה פשוטה: "איך יכול להיות שאת חיה עם בחורה המון שנים ואת לא רואה?".

זה עצוב, כי זה מאפשר לכל מי שנהנים מהכישרון ומהאהבה של פרלמוטר לצאת לגמרי בסדר מטרגדיה נוראה של בחורה צעירה, יוצרת בחסד, שחוותה ילדות מטלטלת שהיוותה כר לתהליך התבגרות אובדני והרסני. זה נותן לגיטימציה לכל מי שנמצאים בסביבת אנשים מוכשרים וסובלים להמשיך להיקשר אל הכישרון, אבל לחלוטין להסיר מעצמם אחריות לכל מה שנלווה לכישרון ולהצלחה שנובעת ממנו.

יש משהו כמעט לא מוסרי באופן שבו כל מי שסבב אותה מרשה לעצמו להטיל את כל האחריות על פרלמוטר עצמה. היא הסתירה, התעכבה במעלית בזמן שחיכו לה, לא ענתה לטלפונים, לא ניגנה היטב, היא והיא והיא. אבל איפה הייתם אתם בזמן הזה? לא חשבתם לרגע שיש סיבה לכך שכל הדברים האלה קורים? או שכל עוד היא הצליחה לתחזק את היצירה, לכתוב להיטים, להפתיע ולהופיע - לפעמים גם בזכות ההתמכרות - אז הכל בסדר?

הרבה סרטים דוקומנטריים נעשו על יוצרים שהיו מכורים במקביל להצלחתם.

בסרט הדוקו שנעשה על כוכב הראפ ג'וס וורלד, שמת ב־2019 ממנת יתר של משככי כאבים, אנחנו רואים איך כל אלו שמסביבו, כולל בת זוגו והאנשים הכי קרובים אליו, משתמשים איתו בסמים או מספקים לו אותם. הוא עצמו משתמש מול המצלמה, הכל גלוי, נתמך על ידי הסביבה. אין שם רגע אחד שבו מישהו פשוט אומר לו "די". כל עוד מכונת הכסף מתפקדת - כולם מוכנים לתת יד להרס העצמי של הבחור הצעיר והכואב הזה. לכן זה מסמך תיעודי מרתק, שמספר על סביבה של אמן, מערכת שלמה, שמוכנה לתת לו לגיטימציה להרוג את עצמו כל עוד התרנגולת ממשיכה להטיל ביצי זהב.

צריך לומר את זה בצער: אי אפשר להציל את כולם. יש אנשים שבמוקדם או במאוחר הסם יכניע אותם. אבל אפשר לדרוש מאנשים שמקיפים מכורים מצליחים, לקבל מינימום אחריות. אתה מרוויח מהכישרון של מישהו ונהנה מאהבתו? אין מצב שאתה לא יודע שהאיש הזה סובל או מכאיב לאחרים. זה תקף בהרס עצמי והתמכרות, וזה תקף במקרים של אלימות או הטרדות - אין דבר כזה "לא ידעתי". יש מקסימום התעלמתי/ הדחקתי/ לא רציתי להתמודד.