התקציב והמדיניות החברתית־כלכלית של הליכוד

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הפתיע בתקציב. אף שהוא נכנס לתפקידו עם דימוי של איש ימין חברתי־כלכלי נוקשה, הוא העביר תקציב מרחיב מבחינת ההוצאה הציבורית. זהו תקציב מכוּון למניעת האטה כלכלית באמצעות הרחבה תקציבית מבוקרת. נקווה שמדיניות הריבית של בנק ישראללא תסכל תכלית זו.

התקציב החדש רחוק מאוד מתקציב הצנע המזיק והכושל של אביגדור ליברמן, קודמו בתפקיד. ליברמן הוליך את מפלגות ה"שמאל כביכול" שבקואליציה דאז - מרצ ז"ל והשבר־כלי הקרוי עדיין מפלגת העבודה - לתמוך בתקציב אנטי־חברתי.

ליברמן לא רק פגע חמורות בנפגעי הקורונה ונסוג מהתמיכה הרחבה שקיבלו בממשלת נתניהו הקודמת, לצד פגיעותיו בציבור העני הקרוי "חרדים", אלא חשוב לא פחות: הוא ריסן בחדות את התקציב, היה סביל למול גל ההתייקרויות והביא את המשק הישראלי לסף של מיתון כלכלי משולב בהתגברות אינפלציונית.

לזעקות על "הביזה" למען החרדיםיש תכלית נסתרת, לצד השאיפה הכללית לערער את הלגיטימיות של הממשלה. הן נועדו לטשטש את השינוי הכלכלי שהתרחש זה עתה במעבר מתקציב הממשלה הקודמת לתקציב הנוכחי: ספינת הכלכלה הישראלית נוטה שמאלה (יחסית, כמובן!) מבחינה חברתית־כלכלית, ונוטשת את המדיניות הכלכלית הימנית מאוד של הממשלה הקודמת.

המתקפות על ההעברות התקציביות לחינוך החרדי דומות, מבחינת תכליתן, להסתה נגד בריכות הקיבוצים בשנות ה־70 וה־80, בתחילת הדרך להפרטת הכלכלה הישראלית. בשני המקרים סכסכנות בין־מגזרית נועדה להסיח את הדעת מפגיעה בטוב החברתי־כלכלי המשותף. מסמנים קבוצה אחת, הקיבוצים או החרדים, ובחסות ההסחה מרחיבים את אי־השוויון החברתי או פוגעים בפיתוח ובצמיחה, למען אינטרסים של מעטים. מנקודת ראות זו נחשף האופי הימני של הזעקות נגד החרדים.

ערב הקמת הממשלה היו שני מועמדים לאוצר: אריה דרעי, ה"חברתי" והמרחיב; וסמוטריץ', המרסן והימני ביותר. אז איך נסביר את התקציב של סמוטריץ'? ייתכן שהוא מבין שעליו להתכונן למשבר בשוקי היצוא שלנו, ולא להחריף את האיום באמצעות תקציב צנע נוסח ליברמן. אבל בהחלט ייתכן שמגמת התקציב היא גם תולדת התערבותו של ראש הממשלה. נתניהו הוא ללא ספק "ראש ממשלה כלכלי" ביותר. התוכנית שהציג לפני הבחירות היתה אנטי־אינפלציונית, ואף כללה הרחבת חינוך חינם לגיל הרך.

כדאי, אפוא, לבחון את התקציב החדש בתוך ההקשר הרחב של המדיניות החברתית־כלכלית של הליכוד בשני העשורים האחרונים.

בשנות נתניהו במשרד האוצר של ממשלת שרון, נקט הליכוד מדיניות ניאו־ליברלית מובהקת, שהשלימה את מעבר הכוח לקבוצה מצומצמת של בעלי הון והרחיבה את אי־השוויון. התוצאה היתה צניחה מהדהדת של הליכוד בראשות נתניהו ל־12 מנדטים בבחירות 2006. הסיבות היו גם הפילוג בליכוד, וגם המדיניות הכלכלית.

בחזרת נתניהו לשלטון ב־2009, עיקר המאמץ שלו ושל שר האוצר, יובל שטייניץ, היה בניסיון מוצלח למזער את השפעת המשבר הכלכלי העולמי דאז על ישראל ולהתמודד עם המחאה החברתית של 2011. המגמה האנטי־ריכוזית החלקית בישרה תחילת התרחקות מבעלי ההון.

מכאן ואילך חדל נתניהו למנות שרי אוצר מהליכוד, למעט שנה קצרה של ישראל כ"ץ בזמן הקורונה. שרי האוצר העיקריים שלו היו יאיר לפיד, שהיה לא אפקטיבי, ומשה כחלון. נתניהו וכחלון הורידו באופן מובהק את מדד ג'יני (לאי־שוויון בהכנסות) ונקטו מדיניות תקציבית מרחיבה. יש להניח שמדיניות זו היתה אחת הסיבות לניצחון הליכוד בבחירות 2015, וליכולתו להחזיק מעמד למול מתקפות הפרקליטות מ־2019 ואילך.

האם נתניהו־סמוטריץ' יהיו דומים לנתניהו־כחלון? התשובה תקבע במידה רבה את דמותו החברתית־כלכלית של הליכוד אחרי נתניהו.