ביזה, ביזיון, ביזנטיון

כותרת ראויה התנוססה שלשום מעל למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שעסק בשערוריית קרן הארנונה: "ביזה, ביזה, ביזה". אך אילו ערכתי את העמוד, הייתי משנה מעט את השימוש באותיות הזועקות לכותרת דומה: "ביזה, ביזיון, ביזנטיון".

ממשלתו של בנימין נתניהו, המתנהלת בתמיכת החרדים, קנתה את ליבם בנתח תקציבי של 12.5 מיליארד שקלים, ובלא תמורה. בעת כהונתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד, בעוד ד"ר יפעת שאשא ביטון מתפקדת במשרד החינוך, הסכימה חסידות גור הגדולה לכלול בסדר היום של מוסדותיהלימודי ליבהלתועלת הדור הצעיר. אך ממשלת נתניהו חזרה בה גם מן ההישג החשוב של קודמתה, תוך שפתחה את כיסה לפעילות של יהדות התורה. זוהי המהות הביזנטית של ישראל בימים אלה.

כל מי שלמדו בתיכון ובאוניברסיטה - לא רק גמרא, אלא גם נושאים שמקורם בתרבות העולמית - מכירים את המושג "ביזנטיון". היא הוקמה בשלהי המאה הרביעית כשריד המזרחי של קיסרות רומא המפוארת, וימיה התאפיינו בשחיתות וברקב מוסרי ובחנופה לשלטון, שוחד ומרמה והפרת אמונים. עם השנים הפכה שם נרדף לרקב שלטוני.

עד כמה ישראל רחוקה בימים אלה מההגדרה המקובלת של ביזנטיון? עתה הגיע משבר קרן הארנונה והציף מחדש את השאלה.

כוונת הממשלה להעביר עוד כספים למגזר החרדי גרמה לזעם מובן בערים הנתבעות להעביר חלק מהכנסתן מן הארנונה ליישובים אחרים. למה ומדוע? האם זה קנס? האם זו ענישה לעיריות יעילות ששואבות לתחומן בתי עסק, ושעתה נאלצות להעביר את פרי הישגיהן למי שלא טרחו ועמלו לשפר את רמת החיים של תושביהן?

לא, מסבירים שרי הממשלה, הכוונה אינה להגדיל את מימון השווא ליישובים החרדיים, אלא ליטול מהעשירים לטובת מעוטי היכולת. תומכי קרן הארנונה בממשלה כמו התבייתו על דמותו של רובין הוד - האיש שהפך את השוד למכשיר לעשיית צדק ולהעברת אמצעי תשלום מהאמידים לעניים בקלאסיקה הספרותית - ומציגים את עצמם כממשיכי דרכו, אם כי רובם לא יודעים במי מדובר.

בכל זאת, מי שגדלו על "כל ישראל ערבים זה לזה" לא יכולים לטרוק כך סתם את הדלת בפני הלוחמים למען מס הארנונה, הטוענים לחתירה לשוויון. גם בקוראִי הטפה מאת עיתונאי, שאיני מאמין אפילו למילה היוצאת ממקלדתו ולאות בציוציו, ראוי להציב בוויכוח נייר לקמוס ציבורי לבירור הסוגיה, וכך הוא נראה בהצעתי:

רון חולדאי בתל אביב וחיים ביבס במודיעין ועמיתיהם יחויבו לכונן מעין ברית ערים תאומות עם יישובים כקריית שמונה וצפת בצפון, או שדרות ונתיבות ואופקים בנגב. הם יקימו מועצה משותפת, ויחליטו יחדיו במה ישקיעו ערים בעלות יכולת אצל תאומותיהן.

למשל, תל אביב תיאות לממן לימודי ליבה ביישובים חרדיים, החסרים את המתמטיקה והאנגלית והכימיה והביולוגיה. היא תשלם בעבור המורים וההסעה והמבנה השכור, וכל המרבה ללמוד - הרי זה משובח.

עוד דוגמה מעשית: בתל אביב ובמקומות מעטים אחרים מתקיים מוסד כמעט אלמוני, ביוזמת הפרופסור חיים הררי ממכון ויצמן, הנושא את השם "חמדע". לא חמדה, אלא חמדע - ראשי תיבות של "חינוך מדעי". המוסד עולה הון תועפות. במעבדותיו היקרות הוא מעלה את רמת התלמידים והתלמידות המעוניינים לקדם את יכולותיהם. כל חרדי שיעבור בו בהצלחה - ייצא בוודאות ממעגל העוני, ויתפרנס לא רק בכבוד אלא גם בעניין, וכן הלאה במיזמים אחרים.

זהו מתווה של פשרה. הוא מחייב את בעלי היכולת לתרום, אך מאפשר להם לקבוע עם החרדים הנזקקים לאן יזרום כספם.

ומי לא תסכים? הממשלה. כי היא להוטה להפקיד את הכסף בידי העסקנים, ולפזרו לצורכיהם הפוליטיים כאוות נפשם, והפעם - כך נראה לי - לא "תשקוט הארץ 40 שנה". זה לא יעבור.