האם באמת אנחנו כל כך מפולגים כמו שאנחנו חוזרים ואומרים לעצמנו? כביכול זו שאלה מיותרת כששומעים את הלמות "התופים השבטיים", הקוראים לכל אחד מאיתנו לצאת למלחמה נגד "הם" כלשהם: נגד הערבים, המשיחיים, החילונים, החרדים, השפחות והנשים המשוחררות.
הפנים המעוותות משנאה, שנשקפו אלינו מהפגנת "החילונים" בבני ברק, הן רק אחד מהגילויים של הפסיכוזה הקבוצתית השוטפת את החברה שלנו. נקווה שהזרם העכור הזה לא יתפתח לאלימות.
במצב כזה, האם יש טעם בכלל לדבר על קולקטיב פוליטי ישראלי, על קיבוץ אנושי המסוגל לעמוד על נפשו נגד אויב מבחוץ, ולא פחות חשוב מזה - להציב לעצמו חזון שידריך אותו לעתיד?
צריך להבין שאין בנמצא חברה אנושית מודרנית אחידה. כל החברות האנושיות, ובוודאי המפותחות שבהן, הן חברות מגוּונות מאוד. בכולן יש מיעוטים - לאומיים, זהותיים, דתיים, לשוניים. הלאומיות (ובמקרה שלנו הציונות) היא כוח מנצח חשוב מאוד. אבל בניגוד לדימוי שלה, בשום מקום - לא היא ולא הכלי הפוליטי העיקרי שלה, מדינת הלאום (ובמקרה שלנו המדינה היהודית) - לא יצרו חברה אחידה נטולת גוונים. ככל שהלאומיות הצליחה, כך היא יצרה קיבוץ פוליטי של גברים ונשים שהמאחד אותם עולה על המפריד.
אז האם השנאה הכובשת לבבות בתוכנו מוכיחה שנכשלנו ביצירת קיבוץ שכזה? נדרשת התבוננות היסטורית כדי לבחון בקור רוח את השאלה הזאת. אם נכניס לחברה הישראלית של שנות ה־50 מעין מדחום היסטורי לשם בדיקת המידה של הלכידות בחברה ההיא, נמצא שהיא היתה כל כך מפוצלת, עד שספק אם היה אז אפשר לדבר על חברה ישראלית אחת: חברה שאוכלוסייתה הוכפלה בתוך שנתיים וחצי; שהמהגרים אליה באו מיבשות אחרות, עם לשונות זרות, חוויות חיים נפרדות כל כך; שהחרדים שייכים ולא שייכים אליה; שיש בה ערבים מובסים שבוודאי אינם שייכים לה; שגם אחרי שנות ה־50 היא ממשיכה לקלוט גלי עלייה בזה אחר זה בהפסקות לא ארוכות. החברה הישראלית בעשורים הקודמים היתה, אפוא, הרבה יותר מפוצלת מכפי שהיא היום.
הקבוצות השונות בחברה הישראלית דווקא עוברות תהליכי ישראליזציה חזקים מאוד. קשה להבחין בזה בתוך החוויה הרגשית שכולנו עוברים בשנים האחרונות, וייתכן שהסיבה לפער הזה טמונה דווקא בתהליכי הישראליזציה: ככל שהקבוצות השונות עוברות תהליכים כאלה ויוצאות מהמובלעות שלהן, במידה מסוימת לפחות, כן גובר החיכוך הממשי ביניהן ומתעצם האיום ההדדי. הסכסוכים גוברים דווקא מפני שהגבולות הבין־קבוצתיים מיטשטשים.
אפשר לראות את זה במקרה המובהק של יחסי מזרחים־אשכנזים. זה יהיה אבסורד לדבר על "ישראליזציה" של המזרחים, מפני שהישראלים ממוצא מזרחי מלא או חלקי הם־הם אחד מהבסיסים המובנים מאליהם של הזהות הישראלית. אבל דווקא משום כך מתעוררת תגובת־נגד "אשכנזית". אנחנו רואים אותה בהפגנות קפלן בתל אביב, ולצורך העניין, כלל לא חשוב המוצא העדתי המדויק של המפגינים. היא הנותנת: הסכסוכים גוברים דווקא ככל שהקבוצות מתערבבות. חשבנו ש"נישואי תערובת", ובכלל התערות הקבוצות זו בחיי האחרת, ישכינו שלום חברתי - והתבדינו.
איך להסביר את התהליך הפרדוקסלי הזה של קיטוב דווקא בגלל התערבבות? רבים מסבירים אותו בהסתה. מצביעים על פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן, המאיים להשליך חרדים למזבלה, וכמו הפרובוקטורים ששלחו מפגינים לבני ברק בתקווה להתפרצות אלימה.
אבל מדוע המניפולציות של המסיתים מצליחות? הרי ליברמן רק מנצל מחלה חברתית, אין בכוחו לחולל אותה. את הפסיכוזה הסכסכנית התוקפת אותנו צריך להסביר בהסברים מבניים. אחד העיקריים שבהם הוא ההסבר הפשוט, אך הקשה רגשית לקבלה: דווקא ככל שחיינו נארגים ברקמה אחת, כך גובר החיכוך ומתעצם האיום הבין־קבוצתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו