רגע אחרי יום השואה וקצת לפני יום הזיכרון, האווירה הציבורית מסרבת להירגע, או ליתר דיוק: יש מי שמסרב להרגיע אותה, למרות ההקפאה של הרפורמה.
ובעוד עם הפגנות אין בעיה, עם מחאות מאורגנות שקורעות את הימים הלאומיים שלנו יש בעיה גדולה.
זה התחיל לפני כמה שבועות. שמענו על התארגנויות של משפחות שכולות שדורשות מפוליטיקאים לא להגיע לטקסים הממלכתיים בבתי העלמין. כמה גדולות ההתארגנויות האלה? כמה הן מייצגות? לעולם לא נדע. כי הרמקול שהוצמד להן ברוב כלי התקשורת בישראל היה, ועודנו, כה חזק ואימתני, עד שהאמת אינה בעלת חשיבות כלל. ובדיוק כמו בנושא הסרבנות, אז שימשו עיתונאים בתור תועמלנים וערוצי חדשות בתור לוח מודעות אקטיביסטי, גם בנושא הדרת הפוליטיקאים מטקסי יום הזיכרון - לא ברור מה אמת ומה שקר, מי רוב ומי מיעוט.
תקשורת המיינסטרים בישראל החליטה - ועושה - כמו מכונה מיומנת. כתבים צבאיים הפכו למעודדי סרבנות והעצימו את התופעה באופן חסר אחריות וצר רואי, וכתבים אחרים, כיום, הופכים למעודדי הדרת השכול. ואין קול. הקול השפוי, קול הרוב, הקול המתון, נבלע במסיבת הקולות הקיצוניים המועצמים על ידי התקשורת.
בערב יום השואה כבר הופר הקודש: חבר הכנסת בועז ביסמוט מהליכוד הותקף בצעקות באמצע דברים שנשא בבית כנסת בתל אביב. אולם, זה היה מקרה כמעט יחיד, ולא תופעה מאורגנת וכוללת.
כל זה הספיק לחדשות 12 להאשים את המותקף, ביסמוט, עם קריצה ורמיזה לקראת יום הזיכרון. "האירוע עם ביסמוט בתל אביב", נאמר שם, "מעלה שוב את השאלה אם פוליטיקאים צריכים לבוא לטקסים כאלו". תקשורת עוינת.
ומול הקמפיין התקשורתי הרועש והמאורגן, קמה יוזמה שכנגד - יוזמה מאוזנת, שפויה, מקורית. לא רק משפחות שכולות שקוראות לחברי כנסת לבוא כרגיל, אלא יוזמה שחושבת מחוץ לקופסה. משפחות שכולות שקוראות לחברי הכנסת לשדר בעצמם מסר של אחדות ולהגיע זוגות־זוגות לבתי העלמין: נציג אופוזיציה חובר לנציג קואליציה. בין יוזמי הקריאה עומד יוסי צור, איש מרגש בפני עצמו, אביו של אסף, נער בן 17 שנרצח באינתיפאדה השנייה בפיגוע האוטובוס בקו 37 בחיפה. מאז הרצח יוסי חי לא רק את האבל הפרטי שלו, אלא מקדיש את חייו להנצחה לאומית לצד מלחמה בטרור. הוא גם כתב ספר לאחרונה, "שמאל, ימין, שכול", יחד עם אמא שכולה בעלת דעות פוליטיות הפוכות משלו, איריס שגב.
קשה להפריד את חיי היום־יום והמטענים הפוליטיים והאידיאולוגיים, אבל יוסי וחבריו לפורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים", קוראים להציב גבולות ולמצוא את המשותף - בטח כשהוא כל כך נטוע בתוכנו, ודאי כשהוא כל כך כואב.
אין ולא יהיה לי ויכוח עם משפחות שכולות, הן את המיטב שלהן כבר שילמו, כבר נתנו כל מה שיש לתת. אבל יום הזיכרון הוא לא רק יום אבל פרטי, אלא יום אבל לאומי.
נבחרי הציבור שלנו הם לא רק דמויות שצווחות בוועדות בכנסת או כותבות ציוצים בטוויטר, הם קברניטי המדינה בסוגיות מגוונות ומקיפות, גם כאלה של חיים ומוות. אנחנו חייבים לדרוש מהם הנהגה, ממלכתיות, שותפות.
יש הבדל משמעותי בין הלוויה, שבעה או יום אבל פרטי של משפחה, לבין יום אבל לאומי. יום אבל לאומי, כשמו כן הוא: לאומי. המשפחות השכולות לא צריכות יום זיכרון, הן זוכרות יום־יום, שעה־שעה. אנחנו זקוקים ליום זיכרון, שיכנס אותנו, שיכריח אותנו להתמודד עם האובדן, לצאת מהשגרה, לחבק, להיות גאים במדינה שיצרנו פה. מן הראוי שיהיו ביום הלאומי גם נבחרי ציבור, שיישאו דברים או ישתתפו בשתיקה.
אני רוצה להדהד את הקריאה של יוסי וחבריו: בואו, זוגות־זוגות, קואליציה לצד אופוזיציה, לבתי העלמין. תבנו ביום הזה משהו אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו