המחאה נגד הרפורמה זולגת לתחום הממלכתי מכולם

כמו הפתעה צפויה מאין כמותה, המחאה זולגת לתחום הממלכתי מכולם. למרחב המקודש. פעילים שיבשו אתנאומו של ח"כ בועז ביסמוטבבית כנסת בתל אביב, ופוצצו את אירוע הזיכרון שנערך בו. הנוכחים יצאו מהמקום מזועזעים. דמויות כמו ח"כ בני גנץ אמנם גינו, אבל, כהרגלם, תוך גילוי הבנה ל"מועקה שחשים רבים בעם". שלי יחימוביץ' העמידה אותו במקומו: "אין לו זכות לחנך את המוחים ולהגיד להם מה להגיד, איפה ומתי".

זה צפוי להחריף. בתקשורת מתנהל דיון בשאלת הזמנתם של פוליטיקאים – בעיקר מהקואליציה– לטקסי הזיכרון בשבוע הבא. וכרגיל, אצלנו, תרחיש קיצון שנידון בתחילת השבוע, הופך לממשי בהמשכו. לפי דיווח של אתר וואלה!, התנועה הקיבוצית כבר ביטלה, בלחץ משפחות, את הזמנתו של שר הביטחון (!) יואב גלנט לטקס שהיא עורכת.

ברור שיחימוביץ' צודקת. לאף אחד אין זכות להגיד למוחים מה להגיד, מתי ואיפה. אבל לא כי קדושתה של זכות המחאה עומדת מעל קדושתם של שכול, זיכרון והנצחה. היא צודקת, כי אחרי שבמשך חודשים מפגיזים את התודעה בהפחדות – אי אפשר לצפות לרגיעה. אי אפשר להכריז על "שיחת סיכום המדינה" כשנתניהו נבחר – ואז להורות לאנשים לרדת מהבריקדות ברגעים המכריעים של הצלת המולדת.

אי אפשר להשוות את המאבק בממשלה למלחמת תש"ח, ואז לדרוש מאנשים לעצור את קרבות הבלימה. אי אפשר לזעוק שזה "מצב חירום לאומי" ממש כמו ערב מלחמת יום כיפור – ואז לפקוד על כולם לנטוש את העמדות. אי אפשר לצעוק "דיקטטורה! דיקטטורה! דיקטטורה!", ואז לצפות שאנשים לא יעשו כל מה שהם יכולים, אבל כל מה שהם יכולים, כדי לבלום את האסון.

דפי העיתונים מלאים בהשוואות מבחילות, רדודות להדהים ושטחיות עד אימה, בין ממשלת נתניהו לגרמניה הנאצית. מנכ"ל מוזיאון לוחמי הגטאות (!) מתח קו ישיר בין מרד גטו ורשה למחאה הנוכחית. את השרה גלית דיסטל אטבריאן מכנים זה מכבר "שרת התעמולה". גבלס.

בשם המחאה נרמלו פה בחודשים האחרונים לא רק שיח אלים, אלא גם תופעות כמו סרבנות צבאית מאורגנת והתנכלויות אגרסיביות כלפי חברי כנסת. חפשו את הסרטון המזעזע מהמצור על ביתה של ח"כ טלי גוטליב. חסימות צירי תנועה, איומי התקוממות והרמזים המחרידים למהפכות מדממות – הם חלק משגרת חיינו.

פעם מזמן, לפני שנה, כשדובר בדמויות אחרות לגמרי, נהגו לומר ש"מכונת הרעל" מופעלת מלמעלה. "רוח המפקד", קראו לזה. מי שהבטיחו להרעיד את הרחובות – מקבלים עכשיו רחובות רועדים. שיקבלו קצת אחריות למה שצמח בערוגה שלהם. והיא לגמרי שלהם.