היכונו להגדת השואה

איך ייראה זיכרון השואה כשכבר לא יחיו בינינו מי שהיו שם?

השאלה רובצת לפתחנו, הדור השלישי והדור הרביעי. נדמה שמאמצי הזיכרון מושקעים בעיקר בניסיונות לשמר את המוכר, למצוא עדויות חדשות, להסריט וליצור הולוגרמות. כבר שנים המיינסטרים של זיכרון השואה עוסק מצד אחד בממד הפרטי והמשפחתי, ומהצד השני מפליג אל המחוזות האוניברסליים בחיפוש פילוסופי אחרי בנאליות מופשטת של רוע. בתווך, בין האישי לאוניברסלי, הממד הלאומי נעדר מהשיח, שלא לומר מושתק. גם כשהוא מושמע, אין בו את הקול הייחודי, אלא רק מגבר של הטראומה האישית. כאב קולקטיבי.

אז איך ייראה זיכרון השואה בעוד חמישה עשורים? או בעוד 200-100 שנה, כשעדויות השורדים ומי שגדלו בצילם יהיו לכל היותר סיפור משפחתי היסטורי, נטול ממד אישי? מה יישאר מזיכרון השואה בעוד עשרה דורות? הממד הלאומי. בין הפרט לאוניברסליות, הממד היחיד שיכול להחזיק סיפור פרטי לנצח הוא קולקטיב של עם.

איך עם זוכר את שואתו? את התשובה אפשר למצוא בשואה נוראה לא פחות שעבר העם שלנו, ושמצוינת על ידי 90 אחוזים מהישראלים בכל שנה.

היתה תקופה שבה עמנו גר בארץ זרה, ואחד משלנו טיפס עד לתפקיד השני בחשיבותו במדינה. אך לאחר מותו, ובחסות תעמולה אנטישמית שגרסה כי בעת מלחמה נחבור לאויב, גזרו עלינו עבודות כפייה, סבלנו מעינויים קשים, וכשהתגבר הפחד האנטישמי מפנינו - נחקק חוק המורה על הריגת כל הבנים שנולדים. בסופה של תקופה ארוכה וקשה, הצליחו לשרוד את התופת רק 20 אחוזים מהעם.

כך מתוארת במסורת עבדות מצרים. נניח בצד את הוויכוח על האמיתות ההיסטוריות של יציאת מצרים, כי המסורת העממית חשובה יותר לזיכרון הקולקטיבי. את יציאת מצרים אנחנו לא רק זוכרים ומציינים, אנחנו ממש חוגגים. בסעודה משפחתית, עם יין בכוסות, אנחנו מספרים על הכאב והסבל - אבל מחייכים חיוך של ניצחון.

העבדות, העינויים והמוות מצוינים אצלנו באכילת המרור. כשהממד האישי רחוק, רואים פרופורציות אחרות. וכך, 400 שנות עבדות ועינויים מצטמצמות לכמה שורות בהגדה ולאכילת חסה.

כשם שאי אפשר לנתק את החושך של מצרים מהאור של יציאת מצרים, כך אי אפשר לנתק את אפלת השואה מאור תקומת המדינה. בעוד עשרות שנים, כשהשואה תהיה היסטוריה רחוקה, מספר השנים שבין תקופת השואה לבין תקומת המדינה, שבמונחי היסטוריה הוא זעום, יחייב אותנו להתייחס לשני הנושאים יחד.

השואה תיזכר בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו כנקודת חושך שאחריה אור גדול, כרגע שפל שהוביל לתקומה גדולה. כשמדינת ישראל תחגוג את יום עצמאותה ה־1,000, בכל בית תהיה הגדה מסודרת שמספרת את סיפור תקומתה של המדינה על ידי אבותינו ואמותינו, שחלקם היו אודים מוצלים מאש.

בזהירות ובעדינות, אפשר להתחיל כבר בדורנו לרומם את שורדי השואה, ולציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה גם כיום של ניצחון ותקומה - ולא רק כיום של אבל וכאב.