במצוקות המלחמה בשבועות האחרונים, סיפור יציאת מצרים מקבל עוד כמה ממדים אקטואליים. הסיפור המקראי, בחסכנותו, רחוק מלהיות שיר תהילה לרוח מאבק החירות של בני ישראל. להפך, הסיפור נותן ביטוי דווקא לקשיים ולתלונות העם, שבאופן אנושי חוסמים יציאה למרד.
כיצד מתחיל מרד?
כבר מראשית שליחותו, במעמד הסנה, הבין משה שלא בקלות יקשיבו בני ישראל לבשורת גאולה. הם היו שקועים במצוקות הקיום. גם אנחנו עסקנו החורף הזה בשאלת הסיכוי להצלחת העם האיראני במאבקו נגד המשטר. זו איננה שאלה שיש לה נקודת אחיזה לתחזית מקצועית מבוססת. גם המוסד וה־CIA לא ממש יכלו לדעת. זו תופעת רוח הנתונה להתהוות וביסודה היא בלתי נשלטת. הסיפור המקראי מציב כמה אבני דרך מכוננות, לבירור השאלה מהחשובות בתופעות האדם: כיצד מחוללים התקוממות ומרד עממי?
הקושי הראשון טמון די בהתחלה, בהכרה שכבר בצעד הראשון חייבת להיות מוכנות לשלם מחירים. בתוך כך טמון הגילוי שמול עוצמת ההתנגדות של המשטר, מצב הדיכוי רק נהיה יותר גרוע. ככה קרה לאזרחים איראנים שנטבחו באכזריות, ככה קרה גם לבני ישראל במצרים - מאז הגיע משה עם רעיון "שלח את עמי", פרעה הקשה את גזירותיו. ללא מוכנות נחושה לשלם מחירים, המרד ניתן לדיכוי, וזה במידה רבה היה מצב בני ישראל.
גם משה איבד ביטחון ופנה אל האלוהים בביקורת: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?" זה הספק הרציונלי הקלאסי: אם המצב נהיה רע יותר, אולי מלכתחילה היתה טעות להתחיל. חז"ל במדרש רבה התמקדו בתשובת האלוהים למשה: "אתה תראה את אשר אעשה לפרעה" והרחיבו את תשובת האלוהים: "את אשר אעשה לפרעה תראה, את אשר אעשה למלכי כנען לא תראה, כי הרהרת אחר מידותיי".
בצעד נועז, חז"ל הרשו לעצמם לספר שכבר כאן התחיל החשבון של אלוהים עם משה למניעת הגעתו לארץ ישראל. הם ביקשו ללמד על המידה העליונה של ביטחון ודבקות במטרה שלה נדרש מנהיג כאשר המהלך שהוא מוביל נקלע לקשיים. זה קושי מוכר ביותר בהוצאת עם למלחמה, כאשר מתחיל להתברר המחיר ובוודאי כשהמצב מתחיל להסתבך. הרי מלחמה על פי טבעה היא תופעה שיוצאת משליטה ותמיד מסתבכת בדרך. והעם מצפה לתוצאות מהירות, בבקשת ודאות שהדרך נכונה.
התגובה של בני ישראל לבשורת המאבק שהביא משה היתה לגמרי אנושית. היה ברור להם שיציאה גלויה שלהם למאבק היא מסע אל הבלתי נודע. במצבים כאלה, גם בתנאי דיכוי, בני אדם נוטים להיצמד אל המצב המוכר. לכן אלוהים מנחה את משה לגשת ישירות אל פרעה, לעקוף למעשה את העם ולהתחיל לפעול מול מצרים בסדרת המכות.
המפרשים הוסיפו תובנה נוספת לתיאור ההתמודדות של משה מול העם. נוסף על החרדה האנושית מול בשורה שכולה אי־ודאות, היתה לבני ישראל תמיכה דתית לדחיית בשורת הגאולה. האמירה לאברהם בברית בין הבתרים שעברה מדור לדור, קבעה 400 שנות שעבוד. כולם ידעו כנראה את חישובי הקץ ל־400 שנה. משה הגיע עם בשורת הגאולה אחרי 210 שנים. סיבה ראויה לדחות אותו כמבקש לקרב את הקץ, סוג של משיחי מסוכן וחסר אחריות. למשה היה כנראה הסבר, אבל קשה לפצח התנגדות טעונת חרדות כשהיא שזורה עם תמיכה דתית. כך נדחתה גם בשורת הציונות אצל החרדים בטענה שהיא מגיעה טרם זמנה.
כשהמהלך נקלע למבוי סתום
הרצל, בספרו "מדינת היהודים", ראה לנגד עיניו יציאת מצרים מודרנית מנוהלת במומחיות מדעית, שאותה תיאר: "דרושים תנאים מדעיים, ברוח העת החדשה. לו מוטל עלינו היום לצאת ממצרים, לא כאבותינו התמימים היינו יוצאים (שפתאום לא מצאו מים לעדה לשתות) - בראשונה נחקור לדעת את מספר היוצאים וכוחם...".
מצוי כאן ביטוי לכמיהת האדם המודרני לתכנן מראש גם את הבלתי נודע. ככה מבקשים ממנהיגים לתכנן גם את המלחמה כפרויקט הנדסי המופעל על פי תכנון מוקפד, בחתירה אל סיום מתוכנן מראש. בהיבט הזה משה בוודאי נכשל כשהגיע אל הים והמצרים רודפים מאחורי בני ישראל. השאלה הראשונה המובנת מאליה היתה "איך לא חשבת שזה מה שיקרה? הרי צבא פרעה לא נוטרל במכת בכורות". את הצעקות אל משה לא ניתן אפילו לדמיין.
בנוסח המקרא עולה הטענה המחוברת אל נקודת ההתחלה של ההסתייגות מכל המאבק: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלוא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים, חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". ברגע הקריטי הזה עולות מחדש הטענות שהיו בלתי פתורות כבר בנקודת ההתחלה.
על גודל המבוכה בשעה זו עמדו מפרשים רבים. הרמב"ן כתב: "כיתות כיתות נתפלגו בני ישראל על הים". קבוצה אחת קוראת להיכנע ולשוב מצריימה. קבוצה אחרת קוראת לצאת ולהילחם. קבוצה שלישית מציעה לקפוץ אל הים בהתאבדות המונית והקבוצה הרביעית מתמקדת בתפילה. משה בחוסר אונים צועק אל האלוהים ומקבל תשובה שנראית צינית "מה תצעק אלי", כאילו ברגע הבלתי אפשרי הזה אלוהים מיתמם ושואל "מה קורה, למה אתה צועק?"
רבי חיים בן עטר, בפירושו "אור החיים", הטיל אור פרשני נועז על הקטע הזה. אלוהים למעשה אומר למשה, "תבין, ברגע הזה, אני לא הכתובת לצעקות שלך". כאילו אלוהים מנוע מהתערבות מתוך מצב ניגוד עניינים, מידת הדין מעכבת אותו באמירה "מה אלה עובדי עבודה זרה, אף אלה עובדי עבודה זרה". במצב המסובך הזה על הים, אלוהים צריך סיבה בשביל להתערב לטובת ישראל ונגד המצרים. וכך אלוהים מייעץ למשה, שיקדימו וייכנסו אל הים בכוח האמונה וכך יגבר כוחה של מידת הרחמים להתגברות על מידת הדין ואלוהים יוכל לעשות להם נס.
מכאן ברור שאלמלא הקדימו ונכנסו בני ישראל אל הים מכוח אמונתם, לא היתה מתחוללת קריעת הים. כפי שהודגש היטב בתורת האר"י הקדוש, האל ברא את האדם כי הוא זקוק לו וליוזמת פעולתו. זו נקודת המוצא של המהפכה הציונית. טמון כאן יסוד עמוק לדיון אינסופי, דיון בממדיו של המעשה האסטרטגי הרבה יותר מאשר דיון תיאולוגי דתי. מבט אמוני תנ"כי יודע לכרוך את הסוגיות האלה לדיון אחד. כאן יבחר כל אדם את ההתבוננות המתאימה לו. 
