השואה המושתקת של יהודי בריה"מ

היהודים הסובייטים ששרדו אתהשואהלא יכלו לעלות לישראל. הם נותרו להתגורר בארצות שהפכו למצבות החיות של בני משפחותיהם.

מי שנותרו מיהודי אוקראינה, ליטא ובלארוס עברו יום־יום ליד שרידי הגטאות וקברי האחים. ברוב המקומות נאסר לציין זאת על ידי אנדרטה או כל סממן אחר - וזה לא שלא ניסו. יהודים ניסו לאסוף כספים כדי להקים מצבות, אך גם כשהצליחו לגייס את הסכום הנדרש - נתקלו לא פעם בהתנגדות השלטונות.

במקרים המועטים שבהם השלטון הסובייטי אישר להקים יד זיכרון לנספים, מותר היה לכתוב רק כי מדובר באזרחים סובייטים שנרצחו בידי הכובשים הפשיסטים, ללא אזכור לאום הנרצחים.

ניקולאי גוסרוב, בכיר המפלגה הקומוניסטית בבלארוס, נימק את האיסור להזכיר את היהודים במצבות בכך שהלאומנים היהודים מוכיחים את חוסר השוויון ביניהם לבין עמי בריה"מ, ומאשימים את העמים הרוסי והבלארוסי שלא עשו די כדי להציל את היהודים במלחמה. זאת, בעוד היה זה סוד גלוי כי לנאצים היו סייענים מקומיים רבים, וכך רוב יהודי בריה"מ שלא הספיקו לברוח נרצחו בגטאות ובמחנות, בסיוע השכנים האכזריים.

במקביל לבקשות להקמת אנדרטאות, יהודים ניסו להיאבק בשוד המצבות מבתי העלמין היהודיים. הם ציינו את זכר הנספים בעיקר ביום הניצחון על גרמניה, 9 במאי. ביום זה הם התאספו סביב בורות ההריגה, בתי הכנסת ובתי העלמין, ואנשי הצבא שביניהם הגיעו עם אותות גבורה על דש הבגד. למרות האיסור להזכיר את לאום הנרצחים, היהודים סירבו לשכוח. הם הגיעו בהמוניהם לאמירת קדיש, ויום הניצחון היה גם יום הזיכרון.

לאורך השנים, הזיכרונות היו נוכחים־נפקדים: נוכחים כי יהודים רבים גרו בסמוך לנקודות זיכרון ליהדות המפוארת שהיתה ואיננה, נגדעה באכזריות; נפקדים כי הזיכרון הסובייטי דיבר על קורבנות המלחמה, שכולם סובייטים, ועל כן אין מקום להזכיר את הלאום היהודי על פני אחרים. הרי כולם סבלו במלחמה, יותר מ־20 מיליון סובייטים נהרגו בה.

עם נפילת מסך הברזל קרו שני דברים: מצד אחד, שלטונות המדינות יוצאות הגוש הקומוניסטי הסכימו להקים מצבות, ואף הרשו להוסיף מגן דוד ולציין את לאום הנרצחים. מנגד, יהודים שעלו לישראל מבריה"מ גילו כי האתוס הלאומי של השואה כבר עוצב, וכמעט לא עוסק בשואת יהודי בריה"מ, אף שהם מהווים כמעט מחצית מששת המיליונים.

האפליה בזיכרון שואת יהודי בריה"מ לא נוצרה בכוונה. עד שנות ה־90, רוב שורדי השואה שחיו בישראל הגיעו ממדינות אחרות, ורוב העדויות על הזוועות שהתחוללו שם נותרו קבורות במשך שנים מאחורי מסך הברזל. כיום אנחנו, בני הדור השלישי, מנסים לעשות תיקון לעוול ההיסטורי הכפול, ולשבור את ההשתקה סביב שואת יהודי בריה"מ.

שורדי השואה הולכים ומתמעטים, וכל יום שעובר גורם לעוד זיכרון להיאבד לעולמי עד. זה הזמן לתעד את אלו שעוד יכולים לספר את שהיה, ולכתוב את העדויות למען הדורות הבאים.