"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אלה הפוליטיקאים - משני הצדדים

איזו אכזבה מרה מהפוליטיקאים • ראשי האופוזיציה מתקדמים ללא כל תוכנית ובשיטת "יאללה, בלאגן", בתקווה שהבלאגן יניב משהו • הודעת נתניהו, מנגד, הגיעה ללא הדר וללא ניסיון לנצל את המצב להישגים חברתיים

,עודכן
0השמעה
רוטמן עם חברי האופוזיציה בוועדת החוקה (ארכיון), צילום: אורן בן חקון

באופן מסורתי, סירבתי לקבל את הטענה כאילו מקור כל בעיות האומה הוא "הפוליטיקאים". האמנתי שזוהי דרך קלה מדי לפתור בעיה.

הטענה שלפיה חבורה של אינטרסנטים שמגינים בעיקר על כיסאותיהם ופועלת ממניעים זרים, היא זו שבגינה אנחנו לא מצליחים להתגבר על שסעים ועל שבטיות בישראל - מעולם לא היתה מקובלת עלי. גם לא אהבתי את הטון הביקורתי כלפיהם בשלל נושאים, החל מגובה השכר וכלה בהיותם מנותקים מהעם. רוב הפוליטיקאים עובדים קשה למען הציבור וראויים לכל שבח.

אך כשהחל המשבר הנוכחי, שיניתי מעט את דעתי. הבנתי שלראשי האופוזיציהאין מה להפסיד במערכה הזאת, ושמבחינתם, החדשה הכי מאכזבת היא סיום המשבר שיגזור עליהם שגרת אופוזיציה משמימה. לעובדות הללו יש תפקיד בהתמשכות המשבר ובמבוי הסתום שאליו נקלענו.

זה לא שראשי האופוזיציה יזמו את המשבר הזה; הם בקושי נגררו אליו. אבל, חשבתי, הם עשויים ליהנות מהתוצאות שלו, וכמו בכל שנות המשבר הפוליטי האחרונות, מתקדמים ללא כל תוכנית ובשיטת "יאללה, בלאגן", בתקווה שהבלאגן יניב משהו.

בשבוע האחרון חזרתי בי לחלוטין. כן, אלה הפוליטיקאים. כן, הפוליטיקאים מכל הצדדים. איזו אכזבה מרה.

שעה שהדברים האלה נכתבים, ממתין העם כולו להודעתו של ראש הממשלה על עצירת החקיקה. היא כנראה תגיע, כך אומרים. ברגע האחרון, מתוך לחץ ופחד, ככניעה מוחלטת לציבור המוחים, ובעיקר - ללא הדר וללא ניסיון לנצל את המצב להישגים חברתיים.

את עוצמת המחאה, התפשטותה ונחישותה הבין כל דרדק כבר מן הרגע הראשון. האופי הטוטאלי והדבק במטרה היו שם מההתחלה. גם נחשול הרגשות הגועשים היה שם. משכך, מה היתה הבעיה לעצור ברגע הנכון, לסגת, ולמנף את הנסיגה הזו להישג חברתי?

ב־21 בפברואר היה חלון הזדמנויות לצעד שהיה ממצב את הקואליציה כשולטת, וגם מרגיע את המוחים ומעביר מסר מפייס. באותו יום, על רקע הפגנות קולניות, העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את שני סעיפי הרפורמה הראשונים.

כל מי שעיניו בראשו, בראש ובראשונה מנהיגי הימין כמובן, הבין לאן העסק הולך. דמיינו שבאותו יום היתה הקואליציה מודיעה על עצירה מוחלטת של תהליך החקיקה, על הקמת ועדה, על מה שתרצו. מה היא השיגה בחודש הנוסף שעבר מאז?

כבר חודש שאני מוביל יוזמת הידברות מעניינת עם ד"ר יעל דורון. עוד אספר עליה בפירוט. דבר אחד עולה ומרחף כל הזמן בחלל החדרים שבהם אנו מתכנסים - תחושות עלבון ופחד שחש מחנה המוחים בעוצמה רבה.

אפשר להתווכח על היסודות הפוליטיים של התחושות האלה, על הגורמים להן, אבל אי אפשר להתווכח על שני דברים: על התחושות עצמן, ועל כך שכל יום שעבר בחודש האחרון הגביר אותן לאין שיעור. כניעתו של נתניהו בנקודת הזמן הזו לא תורמת כלום. היא כמעט שלא מרגיעה, רק מוסיפה לסל הפחדים גם את הפחד מהאופן שבו התקבלה ההחלטה להיכנע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קובי אריאלי

בעל טור במגזין

כדאילהכיר