על צבע וצביעות

הצבע האדוםמחובר אצלי לנשים בנתיבות, הנעלמות בבהלה מפגישת הזום העסקית עם לקוח בחו"ל; לנשים באשקלון, שבעיצומה של ארוחת הערב רצות עם ילדיהן למקלט, מגינות בגופן על עולליהן.

צבע אדום הוא נשות כפר דרום ונצרים, נווה דקלים וחומש, שביתן החוקי הוחרב באבחה והן נשלחו ל"בתי מלון". ללא בגדים, ללא חפצים, ללא הגנה וללא ליפסטיק אדום יפהפה.

צבע אדום הוא גם צבע הדם של אורי אנסבכר, הלל אריאל, רותי פוגל ואסתר הורגן, שנטבחו כי הן יהודיות, וידיה של המדינה נכבלו על ידי המערכת המשפטית במאבקה מול האויב הרצחני.

צבע אדום הוא צבע דמה של אסתר גלילי מדרום תל אביב, שנרצחה על ידי מסתנן, ובג"ץ - כן אותו בג"ץ "שומר הנשים" - פסל בהינף פטיש את ניסיונות המדינה להרחיק את המסתננים בשלושה חוקים שונים שנועדו, כן, לשמור על נשות דרום תל אביב.

צבע אדום מסמל את דמן ונפשן של נשים הנשפך כמים, כשבתי המשפט "מגיני הנשים" משיתים עונשים קלילים להחריד על תקיפה מינית ועל אונס בישראל.

בית המשפט אינו מגן הנשים. בית המשפט, ללא כל סמכות, מתערב שוב ושוב בסוגיות ערכיות ופוליטיות במסלול עוקף הציבור, עוקף נשים ורומס אותן כל הדרך אל הנאורות - מטעם קבוצת מיעוט, הנכשלת שוב ושוב בניסיונה להשיג כוח באמצעות הקלפי.

בחותמת של בית המשפט, אישה לא יכולה ללמוד לתואר שני בישראל - כי היא חרדית ומבקשת ללמוד במסלול נפרד - תוך כדי מגמה של יצירת מסלולי לימוד תיכוניים בהפרדה בציבור החילוני ככל שמתגלה כי בהפרדה, הישגי הנערות גבוהים יותר.

בחותמתה של המשנה ליועמ"ש, אישה דתייה לא יכולה ליצור אמנות נפלאה הכוללת שירה, ריקוד וגם לא פואטרי סלאם לקהל נשים ולהיתמך כספית בעירייה כמו חברתה האמנית החילונית.

אותן לובשות אדום, המתריעות מפני דיסטופיה שבה יחולל גופן בניגוד לרצונן, לא מתעניינות בנשים מהסוג האחר שהזכרתי. הסוג הנחות. שדמן סמוק ואדום פחות מדמן שלהן.

הנשים האלה, הנרמסות שוב ושוב על ידי המערכת המשפטית, אלה שקולן אינו נשמע כי בחירתן לגדל ילדים (והרבה!) או רצונן ללמוד בהפרדה לפי אמונתן, לא ראויים בעיני לובשות האדום לעמדה עצמאית.

על ידי שימוש בפטרנליזם בזוי המוחק אותן ומזלזל בהן, טוענות האדומות כי "צריך להגן עליהן".

עילת הסבירות ופסילת חוקים לא עזרו במבחן המציאות לנשים מהסוג הנחות. רק לפריבילגיות שחושבות שסוגיית עומק קרדינלית כמו שוויון בנטל מתאימה להכרעה משפטית, ולא להכרעה ערכית של הציבור ובכללו של הנשים עצמן.

אנו לא סומכות על גוף בעל כוח בלתי מוגבל, שאינו מייצג אותנו ושאין לו כל אחריות כלפינו. אנו סומכות על עצמנו ועל עוצמתנו, ולא נשקוט אם מחוקק יבקש לפגוע בנו. האחריות על גורלנו היא שלנו.

אנחנו כאן. לובשות אדום כשבא לנו, וכחול ותכלת וגם לבן. ואנו לא ניתן להחליט עבורנו מה נכון לנו. אנו יודעות לבד.